00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אהבה בימי סגלון

בלוג הצילום שלי

הזמן של הדובי

 
הערב ראיתי את הסרט "הזמן של דורית". סרט על דורית הראל שחלתה במחלת ניוון שרירים ומתכננת את מותה. העיניים שלי עדין לחות.
 
כמו תמיד, סוג כזה של סרט מתחבר לי עם הדובי. גם הזמן של הדובי, כמו של דורית הראל, היה קצוב, אבל הוא לא היה אמיץ מספיק כדי לקחת את חייו במו ידיו. רק לקראת הסוף, בהוספיס, הוא ביקש אותי לעזור לו למות.  אז, היו ידי כבר כבולות. באיזשהו שלב, אני זוכרת שדיברנו על עמותת "לילך", הצעתי לו לפנות אליהם להתייעצות, דבר שהוא מעולם לא עשה.
 
כל הסרט הרגשתי שהמשפחה מרגישה, למרות הכאב, שיש להם זכות והזדמנות להפרד מדורית. בדיוק כמו שאני הרגשתי, כמו שאני עדין מרגישה. היתה לי זכות גדולה להפרד מהדובי, פרידה שאפשרה גם לו וגם לי להסתגל למציאות הקשה ולעשות איתה את הכי טוב שאפשר היה.
 
עם תחושות המשפחה הקשורות בעיסוק במוות, יכולתי להזדהות מאוד. העיסוק במוות, הוא גם העיסוק בחיים. לחיות את החיים בכל החושים,  עד למקסימום האפשרי כל הזמן. זו הליכה על קצוות שנתנה לי המון כוח וממשיכה לתת. פעם אמרתי שזה כמו אינפוזיה שמחוברת אלי, אינפוזית המוות של הדובי מזרימה לתוכי כל הזמן טיפות של חיים. נותנת לתחושות החיוּת שלי עוצמות מוגברות. נותנת כח, המון כח.
 
בהיותו ילד חלה הדובי במחלת הכוליטיס, מחלה מאוד לא נעימה שלא פשוט לחיות איתה... ולמרות הקשייים המרובים, הוא הצליח לחיות איתה, ודי יפה.
בגיל 32 טלטלה אותו מחלת הטרשת הנפוצה והצטרפה גם היא להיות חברה של קבע בחייו.
הוא למד לחיות עם המחלה הנוספת, עם ההתקפים שלה, עם הקשיים. הוא ידע למצות את החיים, להנות מהם למרות כל הקשיים והיו רבים כאלה.
או אז, נחתה עליו המכה הקשה מכל, הסרטן.
הוא תמיד ידע שימות צעיר, אך לא שיער שימות כל כך צעיר.
 
 
 
עם מחלה כרונית אפשר לחיות בשלום ויפה לאחר שמסתגלים למציאות החדשה, אבל עם מחלה ממארת שמאיימת על החיים, ומאיימת להתפשט, הרבה יותר קשה. כמו שהדובי תמיד אמר, "אם משהו צריך  להשתבש, הוא בטוח ישתבש אצלי". ואכן מלחמת החורמה שהוא נלחם במחלה כשהופיעה, לא הועילה. שלוש שנים אחרי, היא חזרה, מפושטת בעצמות.
שלוש וחצי שנים חיינו בצל המחלה הזו. שלוש וחצי שנים שהיו רובם מלאים בהמון שמחות, גדולות וקטנות. הוא לא ויתר, אני לא ויתרתי לו וביחד עברנו שלוש וחצי שנים קשות אך מוצפות באהבה. שלוש וחצי שנים שבסופן הוא נפרד ממני, אך אני לא נפרדתי ממנו, יש פרידות שממשיכות את החיים ועם החיים.
 
היכולת הזו של הדובי, לעמוד בכל הקשיים שהחיים הציבו לפניו. להיות מסוגל להסתכל לחיים בעיניים ולא להכנע להם עד שהסרטן הכריע אותו. לחיות ולאהוב כנגד כל הסיכויים. הדברים האלה הם ההשראה שלי לחיות את החיים עד כלות.
 
בזמן האחרון קרו המון דברים שקשורים ולא קשורים בדובי.
 
חברה שלי קראה את היומן שכתבתי [שיוצא בימים הקרובים אל הוצאות לאור, לאחר סיום העריכה] והחליטה לכתוב מחזה על הסיפור, היא עובדת על זה בימים אלה.
בספר שיריה החדש העומד לצאת גם הוא לאור בקרוב, היא הכניסה מחזור שירים שהיא כתבה בעקבות הקריאה ביומן.
כל התהליך הזה שאני שותפה לו מאוד מרגש אותי.
 
לאחרונה הגשמתי את אחד הדברים שהכנסתי לרשימת הדברים שאני רוצה לעשות בחיי לאחר שהדובי נפטר.
הייתי מודל ערום לחברתי הציירת ובעקבות כך גם מודל צילום לחברה אחרת, צלמת במקצועה.
אני בטחה שהדובי היה נהנה לראות את התוצאות.
 
לאחר שהדובי נפטר, אמרה קדחת באחת הפעמים שלאבל שלי אין תוקף חוקי. לאחרונה נודע לי שהיה ויש תוקף חוקי למערכת היחסים הזו שלנו. אין לי שום כוונה לעשות עם זה משהו, אך הידיעה הזו עושה לי משהו טוב. מרגיעה בי משהו. אוספת את כל הקצוות הפרומים שבתוכי ומשלימה אותם.
 
הזמן מתגלגל ו דובי ממשיך לחיות דרך כל הדברים שקשורים בו
הזמן של  דובי עדין לא תם אצלי, וכנראה לעולם לא יתם.
 
 
*
צילום רותי וגר
 
אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

36 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ר ש פ י ם אלא אם צויין אחרת