00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

סיפור- אזעקה

 

 

 

 

 

 

"אבא מתי אתה בא לקחת אותי מבית ספר"

"את מסיימת באחת וחצי"

"אוהבת אותך, ביי" התכופפה לעברו ונתנה לו נשיקה על הלחי, בצחוק מתגלגל יצאה מהמכונית.

הוא נותר לשבת במכונית מביט בה ניכנסת בהליכה מהירה בפתח בית הספר, מחייך התמסר לתמונות מילדותה שעלו במוחו, החיוך עם גומות החן, הפטפוט הבלתי פוסק שהיה ניסיונות הדיבור הראשונים שלה, התזזית והסקרנות הבלתי נלאית שלה.

 

"אני חושבת שזה לא הגיוני ללמד ילדה בת שלוש לקרוא" אמרה הגננת בחומרה.

"למה את מתכוונת" שאל, "היא לא יודעת לקרוא".

" בודאי שהיא יודעת" התעקשה, "כל יום היא קוראת לילדי הגן ספר אחר" . להפתעתם הסתבר להם, שהיא נהגה "להקריא" לילדים סיפורים מתוך ספרים, כשהיא מדקלמת במדויק את המילים, אותם שיננה בזיכרונה כשקראו לה סיפורים לפני השינה. 

 

היא נולדה במלחמת המפרץ, הראשונה ציין לעצמו, כך נקראה המלחמה שפרצה בתחילת שנות התשעים.

 

לאחר תקופה ארוכה של התגרות מצידו של רודן עיראק, סאדאם חוסיין, הוא החל להפציץ את מדינת ישראל בטילים המוכרים בשמם - סקדים. לא שלא ציפו לסקדים, להיפך, התחזיות היו שחורות. מומחים יותר או פחות, הופיעו בראיונות ברדיו ובטלוויזיה, מסרו תחזיות קודרות והציגו סטטיסטיקות של אחוזי סבירות. הניסיון עם עיראק הצביע על כך שהיא השתמשה בנשק כימי במלחמתה בכורדים. תמונות מהעיר חלבצה, שהופצצה בגז חרדל, הרעידו מיתרים בלבבות ברחבי העולם,  והעצימו את אכזריותו של סאדאם.

 

כהכנות לקראת המלחמה הבלתי נמנעת, הכינו תושבי ישראל את עצמם. בהתאם להנחיות אטמה כל משפחה חדר בביתה בניילונים, "כוסות רוח למת" אמר לעצמו בחכמה שלאחר מעשה, וקיבלו מסיכות אישיות להגנה במקרה של לוחמה כימית.

 

 

 

*************

 

 

היא הסתכלה בשעון הגדול התלוי מעל הכניסה, השעה היא שש בערב בלבד. אלוהים הזמן לא עובר, רק שש? כל הלילה התרוצצה לבית היולדות עם צירים, פעמיים באותו לילה, הייתה מדגישה, פעמיים. זה היה הלילה היחידי שבו נפלו פעמיים סקדים על תל אביב..

 

בכל פעם שהייתה אזעקה החלו צירים חזקים והיא לא יכלה לעזור לו להכניס את רות הקטנה, בתם הבכורה שהייתה רק בת שלוש לחדר האטום. הוא נאלץ לתפקד לבדו, לעזור לה לחבוש את המסכה, לשים את המסכה על עצמו, לשים לרות הקטנה את המסכה עם המפוח שחילקו לילדים ולאטום את החדר. זו הייתה שיגרה מטריפה ומלאת אימה, כשהיא מכורבלת בכאביה והצירים רק הולכים ומתחזקים. זו הייתה שיגרת חייהם במשך תקופת המלחמה עד כה. והלילה האחרון היה הלילה הקשה ביותר. פעמיים קרעו צופרי ההזעקה את הלילה, הקפיצה אותם ממיטתם להסתגר בחדר האטום. הפעם הצירים היו חזקים במיוחד, "אני חושבת שאני אלד הלילה" אמרה "מה יהיה עם רות הקטנה"

"אני מתקשר לרחל" אמר וניגש לטלפון.

 

רחל חברתה הטובה והרווקה. כל האחרים היו טרודים בילדיהם ולא נעים היה לה להטיל עליהם גם את רות הקטנה, שלמרות שהייתה ילדה נעימה ונוחה, יכלה להפוך לנטל.

"רחל, אני חושב שזה יקרה הלילה" שמעה אותו אומר לתוך שפופרת הטלפון.

"היא כבר מגיעה" אמר לה בהניחו את השפופרת על כנה, "ברגע שאפשר יהיה לצאת מהחדר האטום".

הצירים היו חזקים וכואבים במיוחד. "רק שלא אלד בבית" חשבה לעצמה.

 

רחל הגיע כמעט ברגע שניתנה אזעקת ההרגעה. הוא עזר לה להיכנס למכונית והיא המשיכה לעקוב אחר תדירות הצירים. בכל האטה של המכונית התגברו הצירים ועשרים הדקות עד לבית היולדות נדמו כמו נצח.

 

"המעלית בתיקון"  אמר שומר

"אתה לא רציני, חדר היולדות בקומה שנייה !"

השומר הביט בה במבט מזוגג, הוא ראה רבות כמוה היום.

 

היא עלתה במדרגות, כל מדרגה – ציר, ובהפוגה, עוד מדרגה. כשהגיעה למעלה, חדר היולדות היה נטוש והרופא החביב שקיבל אותה אמר – "אין לך מספיק פתיחה, תחזרי הביתה, בתקופה שכזו אנחנו לא מחזיקים בבי"ח בהמתנה".

 

היא הביטה בתדהמה בבעלה שעמד חסר אונים "לא יתכן שאני אעבור את הסיוט הזה שוב " אמרה בכעס נושכת את שיניה מהציר שתקף אותה.

 

אבל היא חזרה על הסיוט וכשהגיעה לביתה הייתה שוב אזעקה. מזל שרחל לא חזרה לביתה. עם תום האזעקה החל מסע הייסורים חזרה לבית היולדות.

 

ברגע שנולדה, סיפרה לו אשתו, אמרו לה הרופאים : "גברת אין לך זמן להתפנק" נהגה לחקות בקולה את הטון הקר והענייני של הרופא שדיבר איתה, "קומי ותתחילי ללכת. אסור לך להיות חלשה. אם יש אזעקה את אחראית להכניס את התינוקת לממ"ט."

 

ופה נהגה לעמוד בתנוחה הנוקשה של האחות שעמדה ושתי ידיה על מותניה מתפרצת לדברי הרופא  " את חייבת לקום מהמיטה ולהתחזק כדי שאם תהיה אזעקה לא תתעלפי לנו, אין מי שיטפל בך ובתינוקך"

 

"מה זה ממ"ט?" שאלה, וזה השלב שבו היא נהגה לפרוץ בצחוק בלגלוג עצמי "מכל השאלות שיכלו להישאל, זה מה ששאלתי באותו רגע, מה זה ממ"ט?"

 

"זה המתקן שלתוכו יש להכניס את התינוקות במקרה של אזעקה" אמר הרופא "וזה באחריותך, כל אם אחראית להכניס את תינוקה למתקן זה, האחיות לא מסוגלות לבצע זאת בעצמן לכל התינוקות".

"אז לא להתפנק ולקום" הוסיפה בתקיפות האחות והלכה.

 

"נו טוב" המשיכה וסיפרה, "הייתה לי ברירה? אילצתי את עצמי לקום מהמיטה, שעתיים אחרי הלידה, ולהתחיל ללכת בפרוזדור כשאני נשענת על הקירות ונעזרת בהם. החלוק הבלוי של בית החולים, הפתוח מאחור לכל אורכו מתנפנף עם כל צעד". 

 

מספר שעות לאחר מכן, קרעו צופרי האזעקה את השקט ונחילי אימהות מיהרו, חלקן מדדות בכבדות לחדר התינוקות מחפשות את תינוקיהן, יוצרות התקהלות בכניסה לחדר.

 

ועכשיו ראה אותה מתרחקת ונכנסת בפתח בית הספר, זנב הסוס הארוך השחור שלה מתנדנד מצד לצד כשדיברה בהתלהבות עם חברותיה שחיכו לה.

 

צפירת מכונית שעברה בסמוך העירה אותו, הוא הביט מסביב נבוך מהרגע הרגשני.

 

 

**************

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת