00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

שוקולד פרה

14/10/2009
אם יש דבר אחד, שרק האזכור הכי שולי שלו, שולח אותי היישר לתחילת-אמצע שנות התשעים, אל הדירה הישנה-מגניבה של סבא וסבתא שלי, אל תמימות שלא יודעת גבול וחלומות באספמיה על מזרח תיכון חדש, או לפחות על סט בובות חדש של כוח המחץ או חיילי צעצוע, זה ללא ספק שוקולד פרה. גאד-דאמן, שוקולד פרה. שיא ההתרגשות, הטופ של הטופ של ההתססה הקולינרית-שוקולדית, השלל הכי נכסף שאתה יודע שתקבל אחרי צלחת מלאה בקציצות אגדיות של סבתא, החפיסה אדומה המתוקה הזו שמושטת לעברך אחוזה בזרועו של סבא שעונד את שעון האוריינט הזה של הזקנים, שנרכשה היישר בשק"ם הישן שהיה נמצא מתחת למגדל המאה באבן גבירול בתל-אביב, ממש ליד הבורגראנץ` המיתולוגי שבטח נסגר ביחד עם השק"ם מתישהו בשלהי שנות התשעים.
 
יושב אל מול מרקע הטושיבה הישנה שנקנתה איפשהו במערב-גרמניה באמצע שנות השמונים, בוהה בשידורי "תבל" עם השלט הישן והמסורבל שלהם, החלון פתוח לרווחה ודרכו אפשר לצפות בבניין העירייה והמגדל גן העיר הישן והטוב, והרחוב התל-אביבי הכי טיפוסי שיש של שנות התשעים המוקדמות, מכוניות פאסאט ישנות עומדות עצלתיים בשולי הכביש, על חלקן כיסויים לבנים כהגנה מלכלוך או שמש, ואני חושב לעצמי היום, דאמן, כל-כך הרבה ניצולי שואה גרו ברחוב הזה וישבו על הספסלים שם עם כובעי הקסקט ומשקפי הראייה המוצלים, והנה שם, מכוניות פולקסוואגן לתפארת העם הגרמני חונות להן.
 
יכול אולי אפילו לתפוס איזה מטוס שעושה את דרכו לארצות נכר, לצלילי שאון מלאכת הכנת הגזוז שבוקעים ממה שסבא עושה במטבח. המעדן נאכל לאט ובקפדנות, משתדל לצרוך אותו קובייה קובייה אבל דרייב ההדוניזם נכנע לעיתים אל ההגיון הבריא ורביעיית קוביות נתלשת ועושה את דרכה היישר אל זירת ההתרחשות החשובה שהיא הפה. זה שוקולד פרה קלאסי, לא הגרסה החדשה, לא זו עם הקובייה הגדולה באמצע. לא עם כל התרגומים והביצועים והשינויים שהמודרניזם המקולל הביא עלינו, לא השוקולד פרה הלבן, השוקולד פרה ה"עבה", השוקולד פרה עם הסוכריות המקפצצות בפה וכל ההייברידים המוזרים האלה. קלאסי. חפיסה עם עטיפה אדומה, קלאסית, עם הפונט הישן. סוג של לבנת זהב כזו כמו שהשודדים תמיד גונבים בסרטים, רק עטופה באדום ובתוכה שוקולד משיב נפש.
 
הבוסריות הזו. לפני כל הבגרות הזו, לפני תיכון, צבא, הכרה בעובדות הקשות של החיים, לפני שוטטות אחרי בחורות שאתה בקראש קשה עליהן ברחובות תל-אביב, שהידיעה שלהן של כל פסיעה ושעל את הסמטאות של העיר שלא ישנה אף פעם, גורמת לך להרגיש לרגע כאילו לא באמת נולדת בעיר הזו, כשאתה יודע שבגלל הכוחות העליונים, אף פעם בזמן החיים הזה לא תזכה לבדיקת טעם מהשפתיים המזמינות שלהן, כשאתה יודע שעוד כשעתיים תתהלך ברחובות לבד, אולי עם איזה צליל רנדומלי מוזרם ישירות לתוך עור התוף שלך, מביט על חתולי רחוב מקפצים מתוך פחי אשפה ירוקים וחושב על איזה פשע ושחיתות זה בבית הדין הגבוה של האהבה, ולמה, למה לעזאזל אין צדק בעולם.
 
יש איזשהו אספקט של ההערצה וההערכה של השוקולד הזה שאני כל-כך מתגעגע אליו. משהו כזה ישן, אולי זה נובע מהילדות, אולי זה בכלל השתנה, אולי שוקולדים ושאר תענוגות כאלו שלכאורה ניתן להשיג במכולת בעניין של רגע , הפכו לשרירותיים כל-כך בעינינו בגלל שהתבגרנו, או סתם בגלל שככה זה עובד. זה היה סוג של בונוס כזה אדיר שהיה שווה לחכות בשבילו כל שבוע ולדעת שתמיד יהיה לך אותו שם כשתגיע אל סבא וסבתא.
 
השנים עברו ומכרנו עצמנו לשוקולדים אחרים. וזה בסדר, היו המון טובים ועדיין יש. קליק, פסק-זמן, מקופלת, טורטית, מוגזם, טייגר, טוויקס, טעמי, חלק מהם אולד-טיימרז לא פראיירים בעצמם. אבל כמו לחזור לישון במיטה שלך אחרי המון ימים הרחק הרחק, שוקולד פרה זה הבית האמיתי. הסינופסיס של כל השוקולדים האחרים, מה שבאמת תמיד הכה בנקודה.
 
הבו לי מכונת זמן ואתן לכם את העולם. הבו לי שוקולד פרה קלאסי (בלי הקובייה הגדולה באמצע) ואודה לכם מאוד.
 
<תודה חמה לבלוגרית Galadriel 3000 על מתן מוּזה והשראה לכתיבת פוסט זה.>

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת