00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

המסע להודו/חלק טו`- קסול

 
 
הנסיעה מדלהי למנאלי ארכה 15 שעות . אומנם באוטובוס ממוזג וחדש אבל 15 שעות באוטובוס - אנחנו החלטנו - לא עוד.

בחברת השכרה מקומית שכרנו רכב קטן לקאסול בעלות של 4500 רופי, תוך הסכמה שהרכב לרשותינו לכל היום ושעליו לעמור בכל נקודה שנרצה על הציר ושילמנו. אבל בהודו כמו בהודו הסכמה אינה מחייבת, בייחוד ששילמנו מראש,  וכל עצירה או סטייה קלה לאתר סמוך לווה בויכוחים, טלפונים ואי הסכמה או דרישה לתוספת כספית. למדנו - לא לשלם מראש את כל הסכום.  

לקחנו מהמסעדה הטיבטית SUNSET כריכים לדרך - הם נעטפו בנייר כסף ונשמרו חמימים וטעימים ועצרנו על אם הדרך שנמשכה לאורך נהר הביאס, לפיקניק קצר.

 

 

 

משם לעיירה קולו , עיירה אופיינית ללא כל ייחוד פרט למקדש סיקי מאוד אופייני לבן, צנוע ומאוד יפה. אין בו פסלים פרט לתמונות המייסדים ובעיקר נאנק המייסד הראשון של הדת. על המיטה סמלים מתוך הדת הסיקית ובעיקר החרב או הפגיון.  

 

 

 

 

בהמשך על אם הדרך ראינו מקדש הודי שהיה בשיפוצים אולם בכל זאת אפשר היה לראות את הייחוד של המקדש הממוקם בתוך מערה שאליה אפשר להגיע בהליכה שפופה. מעל ישנן שלוש קומות, בכל קומה מתומן מצופה בעץ, בכל מתומן אל מרכזי ומסביב אלילים קטנים. תקרות מגולפות עץ מרהיבות ביופיין. לא מצויין לי שמו.

 

הגענו לקאסול. העיירה ההודית הכי ישראלית שיש. את פנינו קיבלו שלטים בעברית-  שלטי הדרכה בעברית, שלטים המציעים קורסים , שלטי מכבסות מספרות וחנויות . כל העוברים ושבים, בעלי החנויות וספקי השירות למיניהם שלא לדבר על בעלי ועובדי המלונות והאכסניות - כולם דוברי עברית טובה מאוד. ברחובות, שהמילה שבילים מתאימה יותר, שוטטו חסרי מעש ישראלים בקבוצות ובודדים, עברו מדוכן לדוכן או ישבו בפינת רחוב ועשנו סמים. פגשנו שם את הריכוז הגדול ביותר של ישראלים מסוממים.

 

התחושה הראשונה שלי הייתה אני רוצה ללכת מפה. מה שריכך את התחושה היה האכסניה שבה התגוררנו - סוויטה של שני חדרים גדולים, מקלחת ושירותים נקיים עם מרפסת שמשקיפה על הנחל ב- 400 רופי ללילה.

העיירה עצמה חסרת ייחוד אפילו לא דומה לעיירה הודית אופיינית. פעם הייתה כפר קטן שגדלה במהירות ונראה כאילו יש בה יותר תיירים ומטיילים, בעיקר ישראלים, מאוכלוסיה מקומית.  

 

כל הכפר בנוי משני צידיו של ערוץ , מוקף הרים גבוהים, משופעים בצמחייה. הנחל משמש כמקום מפגש למעט מבני המקום - שם מתרחצים, שם מכבסים, שם משחקים הילדים והכלבים ו- שם זורקים את האשפה !!

 

בקאסול פגשנו שני סוגי מטיילים ישראלים. הסוג האחד הם אלה שהגיעו כדי להמשיך לטרקים בכפרי האזור- לפולגה קלגה וקריגנגה –לפי הסיפורים ששמענו מדובר בטרק מרהיב בנופים של נהרות שוצפים ומפלי מים אדירים , אבל רובם של המטיילים הישראלים היה מהסוג השני – קמים בצהריים, מעשנים, ישנים קמים מעשנים וחוזר חלילה. לפעמים עוברים ממסעדה למסעדה ו—מעשנים. בקיצור כפי שהגדיר זאת אחד המטיילים – מושבת מסוממים. חלק ניכר מהם משתקעים באזור שבועות וחודשים בקסול ובכפרים בסביבה אבל לא כדי להנות מהנוף, אלא כי בצפון גדל הג`אראס הטוב ביותר והוא רחוק מעין השלטונות.

 

 

אכלנו במסעדה שנקראת Evergreen תפריט מערבי ואוכל בינוני אבל,  מהמרפסת שלו נשקף אחד מהנופים היפים ביותר -  עמק קולו - עמק צר ובמרכזו רכס מושלג מהרי ההימלאיה.

 

 

 

אגף ניפרד של המסעדה הוא חדרון עם כריות על הרצפה ושם מתכנסים המוני ישראלים עם מוזיקה רועשת, ועישון בצוותא.

כמו הרבה כפרים בהודו, אין תאורת רחוב ובלילה מאוד חשוך. נאלצנו להיעזר בפנס כדי להגיע לאכסניה שלנו. לכן – לא לשכוח פנס, הוא הציל אותנו לא פעם.

 

 

 

הרבה לא היה לנו מה לעשות והחלטנו לצאת בהקדם לכיוון דרמסאלה. אבל לפני כן – מניקאראן.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת