00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בשלל צבעים

"סראפין" והגבול הדק בין אמנות לשגעון

אקדים ואומר שצפיתי בסרט בשם "סראפין" והוא מרתק לטעמי וממליצה עליו בכל פה. יש בו בימוי מצוין ורגיש.תסריט מעולה , עריכה נכונה , שחקנים  משובחים, נופים יפיפים וצילומים מרהיבים. הסרט זוכה של תחרות הסזאר (האוסקר הצרפתי) שבעה פרסי סזאר כולל הסרט הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר! 
 
במודעות הפרסומת לסרט כתוב כך:
"גבורת הסרט היא סראפין לואיס. ציירת שציוריה פרימיטיביים , צבעוניים ומשובבי עין, שהתגלתה בעודה עובדת כמנקה וזכתה לפרסום והכרה רק לאחר מותה. בשנת 1914 וילהלם אודה, סוחר אומנות גרמני החי בפריס, מגיע לחופשה בכפר סנליס מחוץ לעיר. בבית בו הוא מתאכסן הוא רואה ציור מיוחד ומגלה שהציירת היא לא אחרת מסראפין - המנקה. הוא מחליט לטפח אותה ומפציר בה לפתח את כישרונה העצום. מלחמת העולם הראשונה קוטעת את הקשר בין וילהלם לסראפין, אך לאחריה הוא חוזר לסנליס ומגלה את יצירותיה המיוחדות, ומעלה אותה לגדולה של אומנית".
 
במאי הסרט, מרטין פרובו, מספר בראיון כי הסרט תרם להעלאת זכרה של הציירת מתהום הנשייה. מעט מאוד חומר נמצא עליה בכתובים ובמהלך התחקיר שלו השתדל להעמיק וללמוד על דמותה עוד ועוד בעזרתה של השחקנית הנהדרת ש"נכנסה לדמות" אותה היא מגלמת  ואליה מתייחסים השניים בכבוד רב. השחקנית המגלמת את דמותה, יולנד מורו,  נדהמה לגלות את הדמיון הויזואלי בינה לבין הציירת שתמונה אחת בלבד שרדה מעברה.
 
לאחר שצפיתי בסרט הרהרתי בנושא שיש לו נגיעה גם למה שהתרחש אצלנו לפני כחודשיים:
 
ההתפתחויות בחיי הנפש  של הציירת ( ש"שמעה" קולות ממלאכים וקדושים במשך חייה ולכן היתה אולי מועדת לפורענות נפשית יותר מאחרים) ) הם, בעיני, בבחינת כרוניקה ידועה מראש.  אין זה פשוט כלל ועיקר להתמודד עם פרסום ובוודאי לא עם שינוי במעמד הכלכלי . הטיפוס והעליה הלא מבוקרים, מבקתא עמיקתא לאיגרא רמה, צופנים בחובם סכנות לעמידות הנפשית של החווה אותם. והדרך חזרה -מסוכנת  לא פחות. גורלם של אמנים רבים, שלא ידעו  להתמודד עם הפרסום והתהילה ושכחו  כי החיים אינם רק רצופי הצלחות, הוא סאגה טראגית מאוד. זו  התמודדות  פסיכולוגית לא פשוטה שממוטטת רבים וטובים בתחומים רבים ובעיקר את אלה שאין להם הכלים  להשלים עם העובדה לפיה משך חיי המסך או הבמה האמנותית שלהם קצר ומחיאות הכפיים של קהל הצופים עלולות לחלוף במוקדם או במאוחר.
 
ומצאתי עצמי  תוהה: אולי יש אמת בדיעה שלפיה קיים גבול דק בין אמנות לשגעון?
נזכר בצייר ואן גוך, בקאמי קלודל הפסלת וגם בסופרים פושקין וגוגול הרוסיים המאופיינים בגאונות ובשיגעון על ידי האוטוביוגרפיים ונווכח שיש איזו קורלאציה בין המאפיינים . בעולם המוסיקה מצאתי את  דניאל ג`ונסטון שהוא אולי גיבור התרבות המפתיע ביותר שצמח באמריקה בשנים האחרונות: מוסיקאי וצייר ששמו יצא למרחוק בשני התחומים גם יחד, למרות, או בזכות, היותו חולה נפש.
ואילו דוגמאות ספורות בלבד.
 
מסקנות אין לי כמובן. אבל הרהורים ותהיות העלתי כאן על הכתב.
 
ולמי שרוצה לקרוא עוד מעט על הסרט רצ"ב הלינק הבא:
 
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,519,209,40765,.aspx
 
וכאן תוכלו לראות טריילר קצר מן הסרט, מימין לכתבה:
 http://www.seret.co.il/movies/s_movies.asp?MID=2895

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

32 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אנימו אלא אם צויין אחרת