00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חור בסדין

שריטה אדומה

 

ניחוחות עמוקים של ילדות מוקדמת מתערבלים מסביבי, כשאני עוברת במחוזות ילדותי הנשכחת. נוהגת באיטיות בכבישים האבודים, קוראת שלטים מוכרים ומסמני רחובות, ונושמת עמוק. נזכרת בילדה  הקטנה שהייתי, עם הסנדלים השטוחים, עמם מדדתי בתום את אדמת המולדת, מגרדת את אפי בצפרניים מלאות חול, ועושה את כל השטויות הקטנות שרק ילדים מסוגלים לעשות.

בזמני, כשאנסים וחולי נפש מסוגים שונים עוד לא היו סוג של "גיבורי תקשורת", כשלא היו תכנים פדופיליים לכל דורש  באינטרנט, וכשארגזי החול היו נאיביים מן הצפוי, נהגנו, כל ילדי השכונה, לשחק למטה ביחד, ללא השגחה צמודה של הורה או מבוגר.

 

"אמא, אני יורדת למטה" היה מושג יומיומי, וכבר בגילאים קטנים אני זוכרת את עצמי מלאת רוח משובה, מחפשת חרקים ומציאות בדשא, מציירת על אבני המדרכה ופוגשת יצורים מעניינים ומרתקים עד לאין שיעור.

וכך פגשתי את גולדי, ילדונת עגומת עיניים, מרושלת בגדים, ואחר כך התברר שגם חכמה ומוכשרת ביותר. היא נגשה אלי בשעה שהייתי עסוקה בבחישת עוגות בוץ רטובות, והעלאתן ל"הר" הקרוב- הרי זוהי תלולית חול מסריחה מלאת טרמיטים וביצי יענים שהעירייה השאירה בטעות לאחר חפירות במקום.

ידיה הכחושות מוללו את שמלת הצבעונין שלה, שידעה, כנראה לפני כמה מאות שנים, ימים טובים יותר. חולצתה, הלא תואמת בעליל לשאר פריטי הלבוש, נמצאה מרובבת כתמי ביצה על השרווליים. גם נעלי ה"לק" הלבנות שלה סבלו מעודף שיטוטים בחוצות, והפרח האדום שעיטר כל אחת מקדימה היה מרוט, מהוה, וקורע לב. וכך נגשה אלי, מלכת התוגה האילמת, ושאלה בלחש: "רוצה לבא אלי הביתה?"

ליבי נמלא רחמים. ניערתי את שמלתי מן החול הרב, מחיתי מעט כתמי בוץ מעם פרצופי היגע, ונשרכתי אחריה בחשש, לתוך חדר מדרגות מאופלל ועקום-מעקות, שתיבות דואר, פעורות פה מעלבון על ההזנחה, מחוררות את חזיתו הקדורנית.

נכנסנו לבית, הוא  היה קטן וחשוך, חפצים פזורים בכל מקום.

"הנה, שבי" היא אמרה בחיישנות, משילה לרצפה ערימת מוצרים חסרי שם מעם כסא צהבהב ודביק. היא נתנה לי מים בכוס פלסטיק דביקה, נראה כי הכל היה שם דביק וחסר הומור, למן הטפטים המתקלפים ועד לרהיטים המצולקים שכרעו בחוסר נחת ברחבי הבית.

"איפה המשחקים שלך?" שאלתי, להוטה לצאת מהמטבח האיום הזה ולשקוע בדמיונות השווא  החביבים עלי.

היא הובילה אותי דרך מסדרון צר, כשאנו מדלגות על פני גרוטאות וכסא שבור. החדר היה מפוזר אך מניח את הדעת יותר מן המטבח, עד שלחרדתי קלטתי את חלקי הבובות המתגוללים על הרצפה, ידי פלסטיק נטושות בינות לחלקי פאזל שהתייתמו משאר הקהילה, וביניהם גולגולת מפלצתית של בובה, ששערה נתלש, עיניה הכחולות בוהות באוויר הריק, ופיה הדבילי והאדמומי מחייך בזוועה.

עד כאן עוד יכלתי לשאת את סדר העניינים ולנשום בדבקות דרך הפה, כי באוויר היה ריח חמצמץ של שתן, ושל סדינים בלתי מעומלנים שזה כעשור לא החליפה אותם יד אנוש.

והנה, קול כבד ושקט שאל לפתע משומקום : מי שם?

אני זוכרת את זה כמו היום. הקול הגיע מכוונה של מיטת קומתיים כהת מסגרת ורעועה. כשהבטתי לשם נחשפתי למחזה מעורר פלצות: מה שראיתי היה בעיקר זוג רגליים ענקיות, עבות, עליהן נמשים גדולים כפלחי שיש.  את הראש לא ראיתי. הלב שלי ניתר לאנשהו ונעלם. החוורתי והרגשתי שאני רוצה להקיא, העיניים שלי שרפו, הביתה, אמרתי בקול חלוש, אמא לא מרשה לי, כבר מאוחר.

"תשחקו יפה!" אמר הקול העב. אני רק זוכרת שנשאתי את רגלי ונמלטתי במורד המדרגות כאילו אלף שדים צהבהבים דולקים בעקבותי.

מה זה היה? שאלתי למטה את גולדי, מתנשמת בכבדות באוויר הצח, "אמא שלי" היא ענתה.

כשגדלתי הזדמן לי להכיר את האמא הזו היטב. אשה משכילה ברמות גבוהות מאד, נעימת הליכות וכבדת משקל, שאין אפילו בדל של קשר בין רוחה המרוממת לחיים הקשים שנכונו לה. היא היתה סוג של אמנית דגולה, קראתי שירים שלה ובכיתי, איך אשה כזו מוצאת את עצמה בבית מוצף ילדים? היא לא אמורה לשטוף כלים ולטאטא ולסרק להם כינים, את זה, כצפוי, היא אכן לא עושה. המוח שלה לא מבין את הדברים הפשטניים ונטולי הדימויים הללו, את הפרוטות הקטנות של היומיום המתיש וחסר החן. היא נועדה לגדולות, לכתוב, להגג, להקריא את שיריה בחוגים נחשבים של עקרות בית סטלניות משועממות, או בחגיגות של אוניברסיטאות יוקרה.

אבל בגיל צעיר, בעודה נערה תמימה למראה, כזו שחולמת, וכותבת שירים על חלונות לנשמתך ועל ערפילי שמיים ופרחים כמושים וחלזונות של גשם, היא פתאום התחתנה. זה היה כל כך מקובל וטכני, שהיא אפילו לא שאלה למה. כל החברות שלה התחתנו באותה צורה, ואת אותה אגביות שהן ייחסו לשידוך, הן ייחסו למונוטוניות של החיים בהמשך, כשהן מכבסות בקפידה, ומטילות עיני עקרת-בית-קשוחה בסירים ומחבתות מזדמנים. היא לא הצליחה לקחת בזה חלק, וכשהגיעו הילדים היה לה קשה לקום כל בוקר למציאות האפורה, לטיטולים נטולי ההשראה, לפטמות הבקבוקים שדרשו עיקורים מיותרים, ולבלגן חסר האצילות שניתך עליה מכל עבר.

היא אהבה את ילדיה, וילדה אותם במסירות רבה שנה אחר שנה, כמעט. וכולם חכמים ומוכשרים כאמם, אך חסרי חוש התמצאות לחיים והתנהלות כללית, כמוה.

יום אחד היא קמה בכבדות ממיטתה, וגילתה את התינוק התורן שלה כחול ומכווץ כולו. המח שלה, שכבר התחיל להתאבן ממצוקות, כמו ניצת באחת. היא יצאה החוצה, מחזיקה אותו בזרועותיה עטוף בשמיכה ישנה שסועת שוליים, קוראת לעזרה. רצה לרופא המקומי, כשהיא חסרת אונים ומשתנקת מבהלה, מתמוססת כולה באהבה חסרת אונים ופחד גדול על כל מה שהיה ומה שיהיה מעתה.

"אין מה לעשות" אמר לה הרופא, משליך אותה לתהומות שחורים של הכרה למול הדמות הקטנה והאבודה שהמוות יכל לה.

והיא עדיין מנסה, ללא הצלחה, להאבק בחיים התובעניים הללו, ולשכוח את כל התובנות, החלומות, המילים, האותיות, והשירים מלאי התום. את עלי הסתיו הגולשים ברוחות שנושבות במקומות אחרים, כאלו שיש רק בשירים.

&  %  # #

היא לא יודעת שהחיים שלה הם מאבק הרואי, שהיא אשה חזקה כברזל, שהיא דמות מעוררת השראה. עם הגוף הקטן היא קברה את כל חלומותיה, ממשיכה להתנהל הלאה בכבדות בתוך יומיום חושף צפרניים, משתדלת לתעל את עצמה בינות לשריטות האדומות החורצות את לילותיה. חושקת שיניים, וממשיכה להנחיל את המסורת שעליה חונכה, שבנתה אותה ואת כל הוויתה, לבנותיה אחריה. זו מטרתה של האשה בעולם, היא מצטטת להן את מורותיה הנושנות, להיות אם בישראל.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

36 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מקודשת לו אלא אם צויין אחרת