00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדינה בחשיכה הפכה לשמחה

מדינה בחשיכה

לזכרה של ענת, רשומה 4 - הנבואה והטרמינולוגיה של המוות



פורסם ב- 26 במרץ 2008, 11:35


מימי למדה איתי בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים. לפעמים היינו יותר חברות, לפעמים קצת פחות. שמרנו על קשר גם בתיכון. היא הייתה תלמידה מבריקה, נערה  חכמה ומאוד רגישה. פעם, בעיצומה של תקופה סוערת, בגיל 17 בערך, היא ישנה אצלי.

 

דיברנו כל הלילה, שיחת נפש של מתבגרות, מלאה תובנות, דיברנו על זה שקל וטוב הם לא תאומים סיאמיים, וקשה ורע גם לא, והחיים הרבה יותר מורכבים, ויש קל ורע, וקשה וטוב, וקל וקשה בו זמנית ועוד. ואז עברנו לדבר על המוות.

מימי אמרה: "את יודעת למה אנחנו לא יודעים מה יהיה אחר כך ? כי אם אנשים יגלו שזה טוב כולם יתאבדו ואם אנשים יגלו שזה רע, כולם ישתגעו"

 

המשכנו לדבר על אחרי המוות, מגיעות לתובנה שאין אפשרות שזה רק טוב או רע, ושבעצם אין גן עדן וגיהינום. הרי לא יכול להיות שיש נקודה קריטית, אחת, שבה נמדדים אנשים. ציון 56 עובר כזה, ו-55 נכשל. מה, אלוהים הוא פנקסן? הרי לא יכול להיות שמסמנים אנשים בציונים. אולי רק במשקל הנשמה. ואז מה? מחלקים לגיהינום ולגן עדן לפי גרמים?

 

ככה המשכנו לבחון את הנושא כל הלילה. לקראת הבוקר הגענו למסקנה שאם כל אחד חי פה אחרת, ככה זה מתנהל גם שם. ביקום המקביל שלנו אולי חיים אחרת, עוסקים בפעילות אחרת, מנהלים קשרים אחרים, אבל כל נשמה נמצאת במקום שלה, בדיוק זה המתאים לה, לפי מה שעשתה פה הפעם ואלי גם בפעמים הקודמות שלה.

"אולי זו גם הסיבה שאנחנו לא באמת יודעים לאן נגיע, ובעצם הכול תלוי במה שנעשה בחיים האלו, וכשיגיע הזמן שלנו, אז כבר נדע", סיכמתי את הנושא.

בימי בית החולים נזכרתי שוב ושוב בשיחה הזו, שעזרה לי לגבש את דעתי בנושא החיים אחרי המוות. למעשה, מעבר לעובדה שהתחלתי פתאום אחרי כמעט 30 שנה לחשוב שוב על מימי, דווקא עניין החיים לאחר המוות נראה לי פשוט ביותר. מבחינתי יש שתי אפשרויות, האחת היא שאין כלום, ואז בודאי שלא כואב. ואין טעם להתעסק בזה. הכל נגמר, ונשאר כלום. חלל וזהו. האפשרות השנייה היא שיש, ומה שיהיה הוא בהתאם למה שעשיתי פה, ואז אני ממילא אדע מה יש. מצאתי את שתי האפשרויות מנחמות. כלום או המשך. גיליתי שאיני מפחדת מרגע המוות עצמו, ובאחר כך פשוט אין טעם להתעסק.

 

אני פה, ואחר כך כבר יהיה אחר כך.

 

אבל על מימי המשכתי לחשוב. הקשר בינינו נותק בשמינית, כמעט ולא ראיתי אותה מאז, חשבתי עליה מעט כשעזבתי את הבעל שלי והתעסקתי קצת בעצמי ובגיל ההתבגרות שלי, אפילו כתבתי עליה ועל הלילה ההוא סיפור, ועזבתי. היא לא עלתה מאז במחשבותיי, אבל בבית החולים זה עלה שוב ושוב. לא חשבתי לחפש אותה, לא חשבתי לסגור איתה איזשהו מעגל, כמו שעשיתי עם רבים אחרים, אבל השיחה ההיא, שכאילו גיבשה את תפיסת עולמי, או העולם הבא שלי, בעצם, עלתה.

 

ככל שחשבתי על זה יותר, ככה הבנתי  ששם האמת. כלום, או איש איש ומקומו.

חשבתי- אני "הולכת למות הגיוני שאזכר בשיחה משמעותית על המוות".

 

כחודשיים לאחר שהשתחררתי מבית החולים, באו לבקר אותי חברים מהעבר הרחוק, מגיל ההתבגרות. מישהו שאל אותי על מימי, דיברנו עליה קצת, סיפרתי שכתבתי עליה ועל השיחה הזו. שבועיים אחר כך, מצאתי את עצמי מטיילת עם ידיד ב"חורשת הירח", החורשה של ילדותנו, מימי גדלה ליד. אמרנו שאפשר לקרוא לה לשחק. צחקנו על הנוסטלגיה.

 

קצת ימים אחר כך התקשרה חברה. סיפרה שמימי מתה. שאלתי מתי, היא לא ידעה. לקחתי הרבה אוויר והתקשרתי למשפחה שלה. מימי נפטרה מסיבוך של השתלת מח עצם ב-14.11. בימים שטיילנו בחורשה ישבו עליה שבעה.

הטרמינולוגיה של המוות

באנגלית אומרים dying. איך מתרגמים את זה לעברית?

אני גוססת? אבל אני לא גוססת. אני חיה לגמרי, כמו איזו "נשאית" של מחלה. אני "נשאית סרטן". אוכלת, הולכת, צוחקת, קוראת, שרה ועוד ועוד.

אז אני לא גוססת.

 
הולכת למות? אני? באופן אקטיבי כזה, אני הולכת לשם? וכשאני מסתובבת והולכת רוורס, אז אני כבר לא הולכת לשם?  אני הולכת לחיות? אני תמיד יודעת לאן אני הולכת. אני הולכת לים, אני הולכת לבתי קפה, אני הולכת לפגוש חברים, אני הולכת להיות עם אמא שלי. אליו אני לא הולכת! הרי הוא בא אליי. אפילו כשאני ישנה הוא בא אליי. מה פתאום הולכת! 

 
אני עומדת למות? איך עומדים למוות? מה, מצדיעים? זה מסדר? וכשאני יושבת זה נעלם? אז אני גם לא 
עומדת למות. ולמעשה גם לא שמעתי על הרבה אנשים שמתו בעמידה.

 

אז נוטה למות. זה הכי מצחיק. איזה נוטה למות, מה נוטה למות.

אני דווקא יש לי נטייה רצינית ביותר לחיות. אני נוטה לדבר, אני נוטה לחייך, אני נוטה להגיד את האמת בישירות. אני נוטה לצחוק בקלות, לחשוב, אני נוטה לחיות.

 

אז אין ברירה, נוסיף למילון אתdying  בעברית.

אני מתממתת.

אז אם תפגשו פעם מישהי, עם נטייה רצינית לחיים, שתאמר לכם שהיא מתממתת- נעים מאוד, זו אני.


הרשומה מפורסמת באישור בעלי זכויות היוצרים


למעוניינים, קישור לפייסבוק  שלה

הקטעים המודגשים בצבע אינם במקור, הערה אישית שלי, אייל

311778


<< החיים האחרונים שלי (3)   זוגיות, החיים וחיים >>

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

השנטי
אנא בכוח

  

לזכר אלו שהיו ואינם
לזכר הבלוגרים זכרונם לברכה

בן ציון תמרי(בני)
כז' שבט התשע"ב 20/02/12

גיטה שצמן-יפה
כג' אדר התשע"ב 17/03/12

ציפי מעיין
טו' אדר ב' התשס"ח 22/03/08

חיה קרפ-צור
ו' סיון התשע"א 19/05/10

אילנה קורן
יז' סיון התשע"א 19/06/11

יוסי לייבמן
ט' תמוז התשע"א 11/07/11

רובן זמיר
ט' אב התשס"ט 30/07/09

אנדרי ברודנר
ט' אב התשס"ו 03/08/06

ענת מרק-קוגמן
כה' אב התשס"ח 26/08/08

גוגי ליפשיץ
ד' תשרי התשס"ט 03/10/08

יהושע צימבלר
ג' כסלו התשע"ב 29/11/11

הדר גרד
ידיד יקר
יב' טבת התשע"א 19/12/10

לזכרם



אילנה קורן ז"ל 19/6/2011

הדר גרד ז"ל 19/12/2010

חיה קרפ-צור ז"ל 19/5/2010

יהודית פילי ז"ל 23/12/2012

ענת מרק קוגמן ז"ל 26/8/2008

לייבה רחמן ז"ל
22/11/1962-25/10/2001
ח' חשון ה'תשס"ב

בני פלד ז"ל 13/7/2002

תפסיקי לשתוק
הרשומות החשובות לי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שמואל אייל אלא אם צויין אחרת