00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מבט נשי ירקרק

מעבר לאוקיינוס: “הקץ לשתיקה"

ב` ואני ידענו מראש.
הביקור במוזיאון השואה שבוושינגטון יהייה עבורנו קשה מנשוא.
חשנו עומס ריגשי בשל קדושת השליחות וייחודיותו של "האוצר" הטמון במזוודתנו.

ארה"ב.בקר יום שלישי.
כבר בפאתי וושינגטון כאבה לי הבטן.
במוחי הקודח התפשטה לה אפרוריות מאפילה.
צעדנו אל פתח המוזיאון כשדמעות חונקות את גרוני.
נכנסנו בחיל וברעדה אל מקדש הזיכרון האמריקאי.
מייד עלינו במעלית אל הספרייה,
לופתים את השקית שבידינו-בחוזקה.

ניגשנו אל אחד הספרנים שבספריית המוזיאון.
ידיי רעדו. “האוצר" לפות בין אצבעותיי...
הצגתי את עצמי...

"אני,בתו של מנחם קולטון,ניצול שואה.
הגעתי מישראל,ובידיי עותקים של הספר אשר כתב:”הקץ לשתיקה".
עותקים אלה,מוגשים בצינעה ובכבוד לספריית המוזיאון,
למען ילמדו הדורות הבאים את אשר היה.
מי יתן,ועדות זו תהווה נדבך של אור במלחמת הטוב עם הרשע והשאול.”

נדמתי.
נדם מרוב התרגשות,גם הספרן האחראי.
שקט שרר מסביבנו.
לאחר מספר רגעים,התעשתנו.הצטלמנו...שוחחנו מעט...

כשיצאנו,התיישבנו ב` ואני על ספסל שבמסדרון.מחינו דמעותינו.
שוחחנו בטלפון עם אבא שלי.דיווחנו לו שחלק ממשימתנו-בוצע.

המשכנו בדרכנו אל מחלקת ההנצחה,בה אוספים עדויות של ניצולים.
המסמכים שבהם רשם אבי את פרטיו- מצויים אצלי.

במחלקת ההנצחה פגשנו בחוקר מקסים ואדיב- סטיבן ויטו.
הפעם,ב` הסביר והציג את המסמכים (קולי "נאלם" בתוכי).
סטיבן מאד התרגש ואף מצא בעותק שהשארתי לעצמי (היה בכוונתי לעמוד ולהקריא באחת מפינות המוזיאון-קטע ממילותיו של אבי) צילום של מסמך חשוב (תעודת השחרור מ"בית הספר לחיים”...).
סטיבן חש לצלמו,וביקש מאיתנו להמתין.
התיישבתי.מספר דקות של שקט חלפו להן.
ואז,סטיבן הרים עצמו מהמחשב עליו שקד,
ובידו "אוסף" של דפים חומים אותם הגיש לעברי ולחש: בשבילך!
רעדתי.החזקתי בידיי צילומים של "תעודות אסיר" מהמחנות בהם היה אבי:
תעודת אסיר מגטו לודז`...
תעודת אסיר ממאטהאוזן...
תעודת אסיר מגוסן 2 ומגוסן 1...
תעודת אסיר מגונסקירכן...

רישום נאצי מדוייק ממעמקי השאול  !

ב` ואני נדהמנו מ"התיעוד הגרמני" שאחזנו בידינו.
בידיים רועדות,צררנו את "התעודות" לאגודה...
בו במקום הענקתי לסטיבן את עותק הספר שהיה אצלי-במתנה.
התחבקנו.
חיבוק שקט ודומע של אחווה יהודית...

בטלפון,אבי נשמע מרוגש.
"התיעוד" מהתופת – מעין מנהרת זמן מעוותת המקשרת
בינו ובין אביו,אמו ואחיו הקטן שלא הצליחו להימלט ממשרפות המוות
ושלא זכו לשום "תעודת אסיר" אשר תיכתב על שמם...
יהי זיכרם ברוך!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

47 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מכשפהלה מפעם אלא אם צויין אחרת