44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

חצוצרה בוודסטוק

דני היקר,

אתה כותב לי, שאתה מעוניין להצטרף לארגון ישראלי-פלסטיני שפועל לקידום שלום, סיום הכיבוש, הקמת שתי מדינות לשני העמים על בסיס גבולות 67, וכל זאת תחת הכותרת של פעילות לא אלימה. אתה כותב, שהארגון הזה דורש מהמצטרפים הפלסטינים שלא יקחו חלק במה שקוראים אצלם המאבק המזויין, ומהמצטרפים היהודים-ישראלים הוא דורש שיסרבו לשרת בשטחים. היות שאתה חייל קרבי במילואים, ואתה מכיר בנחיצותה של פעילות צבאית בשטחים לשמירה על ביטחונם של היהודים הישראלים, אתה מהסס אם להיעתר לדרישה, ואתה שואל לדעתי. אני רואה כאן שני עניינים, ובהם יש לי שתי דעות. שתי הדעות קשורות לדילמה שהעלית, אבל לאו דווקא זו לזו.

א. דעתי בקשר לארגונים משותפים ליהודים ולפלסטינים

שיתופי פעולה מזדמנים בין יהודים ופלסטינים התקיימו מאז תחילת ההיסטוריה המשותפת של שני העמים בחלק זה של העולם. בימינו, ניתן למנות כמה שיתופי פעולה כאלה שהניבו פירות משובחים, בעיקר בתחום האמנות. לצערי, לא כך הוא המצב לגבי ארגונים משותפים ליהודים ולפלסטינים.

ארגונים משותפים ליהודים ולפלסטינים התקיימו מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, רובם הגדול ספיחים של המפלגה הקומוניסטית בגלגוליה השונים: פק"פ, מק"י, רק"ח, חד"ש. לא עולה בדעתי אפילו הישג אחד שהארגונים הללו השיגו למען שלום בין שני העמים במשך כל התקופה הזו. ההישג היחיד של המפלגה הקומוניסטית בגלגוליה השונים הוא עצם הישרדותה כגוף דו לאומי. כמה מן הרומנים של סמי מיכאל ("חסות", "חצוצרה בוואדי") מגוללים משהו מסיפור המאבק האינסופי על ההישרדות הזו.

ארגונים אחרים לא השיגו אפילו את ההישג הזה, והתפוררו לאחר שנות קיום מועטות. מביניהם, זכור לרעה במיוחד ארגון "החזית האדומה" של דאוד טורקי ואהוד אדיב, שהתפורר כאשר חבריו נאסרו, נשפטו והורשעו בגין שיתוף פעולה עם המודיעין הסורי בשנת 1972.

אולם, על אף חוסר האפקטיביות המוכח של ארגונים כאלה, הם ממשיכים לקום ולהתפורר חדשות לבקרים. ונשאלת השאלה מדוע. דעתי היא, שהארגונים האלה מוקמים משום שהם עונים לצורך נרקיסיסטי אצל חבריהם היהודיים: הצורך לחוש טהורים, צודקים ונעלים על סביבתם. על סביבתם האטומה, הפרימיטיבית, הריאקציונית והמגעילה באופן כללי.

דעתי היא, שאם יש לך המשאבים הדרושים לפעילות למען השלום, עדיף שתשקיע את המשאבים הללו בארגון שיש לו סיכוי להביא איזושהי תועלת של ממש, ולא בארגון שהישגו היחיד הוא בעצם קיומו השברירי.

ב. דעתי בקשר לסירוב לשרת בשטחים

למעשה, שאלת הסירוב לשרת בשטחים אינה קשורה לשאלת ההצטרפות לארגון שאותו הזכרת. תוכל לסרב לשרת בשטחים גם בלי להצטרף לארגון כלשהו. הקישור בין הנושאים הוא מלאכותי, ונוצר רק כתוצאה מדרישת הקדם השרירותית שהוצגה לך על ידי הארגון האמור.

דעתי בקשר לסירוב לשרת בשטחים אינה חד משמעית. מתישהו בתחילת העשור הייתה יוזמה של כמה קציני מילואים צעירים, שקראה לחיילים יהודים-ישראלים לסרב לשרת בשטחים, ועוררה רעש תקשורתי גדול. אחד מדובריהם הבולטים, שאיני זוכר את שמו, היה מבית דתי, מה שתרם לרעש התקשורתי הזה. הרעש דעך בינתיים, אבל אני זוכר שחשתי הערכה עצומה לגברים הצעירים הללו ולמחירים שהם היו מוכנים לשלם למען עניין שהם האמינו בו. במיוחד לדתיים שביניהם.

שאלת החוקיות של צעד כזה היא שאלה משנית בעיניי. אנחנו חיים בחברה שבה כיבוד החוק אינו ערך עליון, בלשון המעטה. יש מרכיב של צביעות וצדקנות בהאשמת הסרבנים בכך שהם מפרים את החוק, במיוחד כאשר הם מוכנים לשלם את המחיר ולרצות את העונשים הקבועים למפרי חוק. זאת, בניגוד לכמה יהודים-ישראלים אחרים, שמפרים את החוק בכוונה מלאה ותובעים לעצמם פטור מעונש.

אבל, גם כאן נשאלת שאלת האפקטיביות. למיטב ידיעתי, הגברים הצעירים האלה ריצו תקופות מאסר, אחר כך שוחררו בשקט בשקט משירות מילואים, והמחאה שלהם גוועה ברעש התקשורתי הכללי. הם אולי תרמו משהו חיובי לדימוי של היהודים-הישראלים בעיני עצמם ובעיני יהודים ליברליים מהתפוצות, אבל אני לא חושב שחייו של איזשהו פלסטיני השתפרו בזכותם. ונשאלת השאלה, האם המחיר ששילמו היה כדאי.

יש גם שאלה קשה יותר. כשאתה מסרב לשרת בשטחים, אתה לא רק מסרב להגן על נוער הגבעות ועל הכהניסטים, שעליהם גם אני הייתי שמח לא להגן. אתה מסרב להגן גם על משפחות של אנשים שמשרתים איתך ביחידה, חולקים איתך מקומות עבודה ולימודים, ובאופן כללי שותפים איתך בפרוייקט הזה ששמו מדינת ישראל. בוא נניח, לצורך העניין, שהם לא יאמרו לך אף מלה של ביקורת על החלטתך לסרב. האם תוכל להישיר מבט לעיניהם לאחר שסירבת להגן על משפחותיהם ? האם תהיה מסוגל להזמין אותם לכיתות ייעוץ הדדי שאתה פותח ?

רבים מאלה שימחאו לך כפיים אם תסרב לשרת בשטחים הם גברים ונשים מארצות הברית, שהחווייה המכוננת של חייהם הייתה ההתנגדות למלחמת וייטנאם, ושמה שעובר עליך כיום מאפשר להם לחיות מחדש את ימי נעוריהם המרגשים ומלהיבים. אבל הנה העניין: אחרי שארצות הברית החליטה לנטוש לגורלם את בעלי בריתה בדרום וייטנאם בקמבודיה ובלאוס, אף אמריקני לא היה צריך להישיר מבט בעיניו של אף בעל ברית. בעלי הברית נשארו בצד השני של כדור הארץ, והם היו בכלל מלוכסני עיניים, מה שהקל עוד יותר על נטישתם. זה אינו המצב כאן בישראל. זה אינו מצבך.

מחזיק לך אצבעות שתבחר את הדרך הנכונה לך,

ש. פרא

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת