1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

זיכרונות מהמלחמה ההיא

 

ערב יום כיפור מעלה בי זיכרונות מהמלחמה ההיא. זאת שפרצה ביום כיפור לפני 36 שנים.

 

באותו יום כיפור הייתי תלמיד בכיתה א`. (חישוב קצר מעלה שכשפרצה המלחמה היה מאחורי רק קצת יותר מחודש של לימודים...)

בבוקר יום כיפור ישבנו אחי הצעיר, שתי אחיותיי ואני בחדר השינה (באותו זמן חלקנו ארבעתנו חדר אחד – היום נשמע לי קשה להאמין אבל במשך תקופה ארוכה גרנו שבע נפשות בדירת שלושה חדרים).

החלטנו באותו בוקר (אני חושב שביוזמת אחותי הגדולה) לא לצאת מהמיטה ולא להתלבש כל היום. הרי זה יום כיפור – איזה סיבה כבר יכולה להיות לצאת מהמיטה?

 

ואז הפתיעה אותנו האזעקה. זה היה קרוב לודאי הצליל המפחיד ביותר ששמעתי עד אותו יום (אולי בעצם היה יותר מפחיד לשמוע את ההפגזות במלחמת ששת הימים – אבל מכיוון שהייתי רק בן שלושה חודשים באותו שלב, אין לי כל זיכרון מאותן הפגזות שאמי סיפרה לי עליהן).

 

לפי ויקיפדיה נראה שהאזעקה נשמעה רק בצהרים – כנראה שקמנו מאוחר באותו יום כיפור, כי אני זוכר שהאזעקה נשמעה לא הרבה זמן אחרי שהתעוררנו... ואני גם זוכר שאחי הבכור ציין שהאזעקה היא עונש על כך שהחלטנו להישאר במיטה כל היום... עד היום אני לא מסוגל לשכוח את האמירה הזאת.

 

התלבשנו וירדנו למקלט, שם פגשנו את כל השכנים. היתה אווירה של בלבול והתרגשות. בכל אופן זה מה שאני קלטתי כילד בן שש וחצי... לא באמת הבנתי מה זו "מלחמה"  ומה הסכנות למדינה באופן כללי ולקרובים לי באופן פרטי.

 

הימים הבאים היו מאוד מוזרים. הייתה לנו "האפלה" – אני זוכר את בני הנוער שהסתובבו ברחובות עם דלי צבע כחול ומברשת וצבעו את פנסי המכוניות (בעיקר חרוטה בזיכרוני "סוסיתא קובייה" עם פנסים כחולים... אולי בעיקר כי זו הייתה אחת המכוניות הבודדות שידעתי לזהות בשמה באותם ימים) ואת פקחי הג"א שהסתובבו בערב ברחובות וקראו לכבות את האורות (פעם אחת הם זרקו אבנים למרפסת שלנו כי האור מהטלוויזיה נראה מושך מפציצי אויב באופן מיוחד).

 

לילה אחד (בודאי רק ימים בודדים אחרי פרוץ המלחמה) הייתי מאוד מודאג מהשאלה מה יקרה אם תושמע אזעקה בלילה ואנחנו לא נשמע אותה כי נהיה שקועים בשינה. ההורים שלי הרגיעו אותי בטענה כי מבוגרים שומעים אזעקות גם בשנתם, אבל אני פשוט לא נרדמתי. שכבתי במיטה וחיכיתי לאזעקה – שאכן הגיעה. קפצתי מהמיטה ורצתי לחדר ההורים – כפי שהבטיחו הם באמת התעוררו. המשכתי משם להעיר את אחי ואחותי הגדולים וחזרתי להורים, כולי מתוח ומוכן לרוץ למקלט. עוד סיבוב לאחים הגדולים שלי – והופתעתי לראות שהם בכלל לא הבינו שהערתי אותם בגלל אזעקה והם מתלבשים בבגדי בית ספר  במחשבה שהבוקר הגיע. אני מאוד כעסתי... אמא צחקה. עד שהתארגנו ופתחנו את הדלת נשמעה צפירת ההרגעה.

 

למחר בבוקר הייתי עייף מאוד ושוב כעסתי על אחיי הגדולים שחזרו למיטות לבושים בבגדי בית הספר וכעת לא היו צריכים להתלבש.

אגב, אני תוהה – היינו משפחה של שני הורים וחמישה ילדים (הבכור היה אז בן 13 והצעירה בת שלוש) ולקח לנו להערכתי כרבע שעה להתארגן לירידה למקלט. מה עושה משפחה שכזו בימינו עם התראה של חצי דקה? (זו אחת הסיבות העיקריות להמצאת הממ"דים!)

 

עוד זיכרון משעשע קמעא מאותם ימים – לאחר כמה ימים מתוחים שבהם המבוגרים נצמדו לחדשות שמענו אחר צהרים אחד בטלוויזיה (החד-ערוצית) כי מעתה תשודר כל יום "מהדורת חדשות לילדים". הקריין הסביר שכל פעם אנחנו שומעים את המבוגרים משתיקים אותנו כדי שישמעו חדשות ואנחנו נוכל כעת לצעוק עליהם: "שקט, חדשות!".

הרעיון מאוד מצא חן בעינינו כך שמיד נטשנו את הטלוויזיה והתחלנו לרוץ ברחבי הבית ולצעוק "שקט! חדשות!"

 

אני לא זוכר שום דבר כמעט על ההרוגים, הפצועים והשבויים (שבדיעבד למדתי שהיו רבים בצורה מחרידה). בתור ילד זה איכשהו לא נגע לי. למעשה פחות או יותר (כלומר, למעט האירועים שאני מזכיר פה) המשכתי בשגרת חיי. נכון שאבא היה במילואים – אבל היינו רגילים שהוא עושה הרבה מילואים (חודש בשנה באופן קבוע) גם ככה.

 

במלחמה הבאה (לבנון) כבר הייתי הרבה יותר בוגר והחוויות שלי היו אחרות לחלוטין.

 

שיהיה לכולנו יום כיפור שקט!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

58 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת