00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

אבא ובת 5 - חודש

אתמול עלינו  לקיברו של אבי. חודש.

 

כן חודש כבר עבר.

 

במקריות המפחידה של החיים, זה היום שבו נטמן אסף רמון, והכאב האישי התערבב בכאב הכמעט לאומי והיה כאחד. הדמעות זלגו עבור שניהם.

 

היה זה חודש קשה וכואב. להפתעתי, דווקא הכתיבה עזרה לי להתאפס ולעבור את היום. כתבתי כמעט באובססיה על כל נושא שעלה בדעתי. חלק פרסמתי וחלק נותר במגירה.

 

הורי גרים בחיפה ואני באזור המרכז ולכן לא התראינו לעיתים קרובות. בטלפון שוחחנו כמעט כל יום, אבל פתאום, דווקא עכשיו שמתי לב, שרובן המוחלט של השיחות היה עם אימי ורק לקראת סוף השיחה החלפנו סתם מילים שיגרתיות

 

       היי אבאל`ה, מה נשמע

       מצוין, הכל בסדר

       איך אתה מרגיש

       בסדר גמור. הכל בסדר, למה את שואלת ? אני לא חולה. 

       טוב, תשמור על עצמך נשיקות.

 

ולמרות זאת, אני מתגעגעת אליו מאוד, משחזרת שוב ושוב אותו מכין לעצמו קפה שחור, חזק עם הל, יוצא מהמטבח לסלון, בהליכה זהירה ואיטית כשהוא גורר מעט רגליים, מסדר את לבנת הקרמיקה שעליה אהב להניח את הכוס והתיישב בזהירות לתוך הכורסה שלו.

 

אף פעם לא הפריע, אף פעם לא דרש לעצמו, שמח בחלקו. תמיד היה שם. כמו צוק, חלק מהטבע חלק מהנוף. גם אנחנו קיבלנו אותו ככזה, כי גם כשאתה גר מול הנוף היפה ביותר בעולם אתה מתרגל לכך שהוא שם, פשוט שם.

 

תמיד אמרתי שהאבל הוא פנימי ואישי. לא אהבתי את הסממנים החיצוניים והמקובלים של אבל. הרי אפשר להתאפר ולכאוב מבפנים טענתי. והנה, כשזה קרה לי, במין צורך פנימי, הורדתי אט אט התכשיטים והפסקתי להתאפר, לבשתי בגדי יומיום פשוטים והעדפתי לא לצאת למפגשים  מסורתיים עם חברים. מרצון ומבחירה, מתוך תחושה של כאב ואובדן, כי ככה אני הרגשתי. וזה עשה לי טוב. נטו אני והכאב שלי.  

 

ובאופן מוזר עשיתי מעין ספירת מלאי של המתים ש"אספתי" בחיי. חודש ימים של נבירה והיזכרות בכל המתים לאורך השנים, ומיד עולה בדמיוני אסתר מכיתה ב` או ג`.

 

ילדה נמוכה במיוחד, עגלגלה, שכיום אני מבינה שהייתה נפוחה מתרופות, לבושה מסודר ונקי, קפדנות שעמדה בסתירה לשיערה הדהוי, שיער מקורזל ודליל שמספר סיכות ראש צבעוניות ניסו ללא הצלחה להדק לצידי ראשה.

היא הגיעה לכיתה רק באמצע השנה והמורה הציגה אותה לפנינו וסיפרה שאסתר חולה וצריך להתנהג אליה בזהירות.

 

בחיוך ביישני היא בחרה לשבת לידי.

 

היא הייתה שונה. תמיד ישבה מעט מכווצת, על השליש החיצוני של הכיסא, במין ישיבה דרוכה כאילו בכל רגע תצטרך לקום. מחברותיה מסודרות על השולחן בסדר מופתי וסימטרי, אחת על השנייה. היא נעצה בנו מבטים לא ברורים וחיוך, תמיד חיוך על שפתיה. חיוך שלא הגיע לעיניים, חיוך מוטרד, חיוך שבא לא כדי להישאר, מין עווית של השפתיים כאילו אמרה, אומנם רק הגעתי אבל עוד מעט אני כבר צריכה ללכת.

 

בהפסקות היא לא השתתפה במשחקים השונים ונשארה בכיתה. ואנחנו כילדים לא קיבלנו את השונות הזו. רצנו, צחקנו בקול, השתובבנו והתלוצצנו בקולי קולות. והיא שנותרה לבדה בכיתה, המשיכה לחייך. 

 

לא ידענו מה יש לה.

חולה.

 קיבלנו זאת כפשוטו, אם כי לנו זו נראתה מחלה מוזרה - איזו מחלה זו שאפשר לבוא לבית ספר, ולא לישכב עם חום ותה במיטה, איזו מחלה זו שנמשכת כל כך הרבה זמן. היו אלה תמיהות קטנות שלא התעכבנו עליהן, המשחקים והשתובבויות קראו לנו בכל דקה פנויה.

 

בסוף היום, כשנאלצה לקום מישיבתה הדרוכה על קצה הכיסא, עשתה זאת במאמץ תוך שהיא נשענת על השולחן, והלכה לאיטה בצעדים קטנים וזהירים אוחזת בחוזקה בילקוט ומנסה לאזן את עצמה. חיכיתי לרגע הזה כדי שאוכל להחזיק עבורה את הילקוט עד שפגשנו את הוריה בשער בית הספר. זה היה טקס כמעט יומיומי. 

 

בהיחבא קינאתי בה. בשקט שלה, שהיה שונה כל כך מהתזזיות שלנו, במחברותיה היפיפיות, שכל עמוד בהם קושט בציורים שלה, ציורים יפים שהעידו על כשרון ציור רב. ספריה היו עטופים במדויק שמורים כחדשים ונקיים מכל קשקוש.

 

מדי פעם מצאתי תירוץ להישאר בהפסקה בכיתה ביחד איתה, והסתכלתי מוקסמת על תנועות ידיה הקלילות והמהירות שציירו וקישטו את המחברות, אהבתי לחטט בקלמר שלה שהכיל מכל טוב צבעים בניגוד לקלמר המאוד מצומצם וצנוע שלי. להקשיב לקולה השקט והרגוע שהיה שונה מקולותינו הרועמים ונרגשים תמיד. ציפיתי שאולי היא, מיוזמתה, תספר לי על אותה מחלה מסתורית שבה היא חולה. היא לא סיפרה.

 

לעיתים רחוקות צחקה בקול, אך כשצחקה היה זה צחוק עדין, מתגלגל ומלא, שניקטע תמיד בפתאומיות, כאילו אמרה סליחה, לא התכוונתי להתבלט.

 

יום אחד היא לא הגיעה. היא בבית חולים, אמרו, הלב שלה חולה. זו המחלה המסתורית שלה. כילדה לא כל כך הבנתי למה הכוונה. איך לב יכול להיות חולה? אנחנו משתעלים, אנחנו מצוננים, אנחנו אפילו יכולים לשבור יד או רגל, אבל לב חולה?

 

חיכיתי לה. התגעגעתי לחיוכה ולשקט שלה, למחברות המקושטות שלה שניסיתי לחקות אבל ברור שלא הצלחתי, התגעגעתי להליכה הקטנה המהדסת והזהירה שלה. התגעגעתי לצחוק העדין שלה. הכיסא שלידי זעק בריקנותו.

התגעגעתי.

 

לאחר מספר ימים הודיעו שהיא לא תגיע. היא נפטרה. חלל ענק נפער בתוכי. ילדה קטנה עם חור של כאב בבטן.

זה היה המפגש הראשון עם המוות והסופיות הבלתי הפיכה שלו, המפגש עם הכאב של הפרידה המוחלטת. היא לא תחזור יותר.

 

עם השנים נפטרו עוד אנשים קרובים - בני משפחה שנהרגו בתאונות דרכים, חברים שנהרגו במלחמות, חברות שניפטרו ממחלה, הורים של חברים שמתו מסיבות שונות, שכנים, מכרים. שרשרת ארוכה של מתים שהלכה והתארכה עם השנים.

 

ואסתר  שנשארה לעד קטנה, הנפטרת הראשונה שלי, מובילה בצעדים קטנים, זהירים ואיטיים את השרשרת, שרשרת שאבי הפך להיות חוליה בה. 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת