00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

המסע להודו - חלק יד` - ואשישט ונאגאר

 

 

 

ואשישט- עיירה סמוכה למנאלי , עוד נקודה על מפת הטיולים באזור.

 

עיירה אופיינית הבנויה על צלע הר ולכן השביל המוביל אליה מאד תלול ובוצי. בשיא העלייה רחוב ראשי גם הוא תלול מאוד ובכל פינה אפשרית -  דוכנים, דוכנים ודוכנים ובהם בדיוק אותם מוצרים כמו במאות הדוכנים שראינו עד עתה- המון בגדים, תיקים, תכשיטים וכד`, בתי קפה, מסעדות- עייריה הודית תיירותית אופיינית,

 

 

הרחובות מלאים תיירים - הודיים וזרים. ההודים מגיעים לשם כאתר קיט וההינדים שבהם טובלים במעיינות הגופרית והמים החמים- גברים ונשים לחוד, הנמצאים במקדש  Temple Tanks -  הכניסה חינם. 

 

 

כמובן שנכנסנו אבל לא טבלנו. המוני נשים וילדים מלאו את הבריכות אם כי כשניסיתי להכניס רגל חטפתי כמעט כוויה. המים ממש רותחים. שויתרנו .

 

התיירים הזרים נוהגים לטייל למפלים נחמדים הנמצאים במרחק הליכה. 

 

ישבנו למנוחה קצרה במרפסת מוצלת של אחת המסעדות, נוף מרהיב של עמק קולו, לאסי מתקתק ואני – לאסי מלוח, כן יש דבר כזה. קר ומרווה, בריזה נעימה והרחוב מתחתינו שוקק אנשים. טיול מהנה.

 

הערב ירד והתקשינו למצוא ריקשה שתחזיר אותנו לאכסניה שלנו. כולם נרתעו מהצורך לעלות במעלה הכביש המאוד תלול של old manali תופעה שניתקלנו בה רבות.

 

הריקשה, כמו הרבה דברים בהודו, בנויה להודים רזים והם אכן ניכנסים לכלי הקטן הזה ארבעה או חמישה אנשים. אנחנו, היינו כבדים מדי( לא נעים להגיד שמנים...) ונאלצנו לא פעם לקחת שתי ריקשות .

 

הגענו לאכסניה כשהערב כבר ירד, התקלחנו התלבשנו חגיגי מעט ( יחסית להודו..) והלכנו לאכול ארוחת ערב בחצר המסעדה ( שכאמור איני זוכרת את שמה אבל היא מאוד מומלצת - מעט במורד הכביש ממסעדת SUNSET ).

המסעדה עשויה מעץ ובנויה בשתי קומות. הקומה העליונה הינה מעין מרפסת ענקית עם נרות דולקים על השולחנות, ומאוד אינטימית  והייתה מלאה. התיישבנו בחצר המסעדה שגם היא מאוד מטופחת ונעימה, נרות דולקים, מתחת לשמיים שחורים וירח בוהק.

 

 

בהודו כמעט ואין אוכל מוכן מראש. הכל מוכן בו במקום ולכן כשהולכים לאכול יש לקחת את זמן ההכנה בחשבון.

 

כמובן שהזמנתי momo מאחר ומדובר במנה מורכבת הזמנו עוד מנות אוכל אופייני- ירקות מתובלים בקארי( אלו גובי – תפוחי אדמה וכרובית, אלו מטאר- תפוחי אדמה ואפונה, ) אורז וירקות, ירקות בבלילה( פאקורה )  וכיסונים מטוגנים ( דוסה וסמוסה).

 

פה גם גילינו את הבירה שלהם,  Kingfisher strong-  צוננת, כהה וטעימה. היא הבירה ההודית הנמכרת ביותר בעולם ואפשר למצוא אותה גם במסעדת "אינדירה" בתל אביב. משקה נוסף קריר מתוק ומרווה הוא ה- maza  נקטר מנגו שהרבה מתמכרים אליו).

 

לקינוח לקחו שניהם מנה מורכבת שנאמר לנו שהומצאה ע"י הישראלים ואני בטוחה שכל מי שהיה בהודו מכיר, ואין לי ספק באמיתות המידע כי רק ישראלים יכולים להגזים כל כך  – "hello to the queen" שכבות של פירות, גלידה, קצפת, עוגות, קרם שוקולד בקצור הכל . ואני הסתכלתי בעיניים כלות על ליקוקי הכפיות וגרגורי ההנאה. אני לא יכולתי לטעום כי אני סוכרתית.

 

בהודו עמדתי למבחן פעמים רבות בנושא אכילת המתוקים. בכל פינה אפשר למצוא ערימות של עוגות בכל הצבעים הטעמים והעיצוב. לעומת זאת הפכתי למכורה לחטיף שנקרא kurkury masala- משהו בין במבה לביסלי חריף חריף טעים טעים. נחמה פורטה.

 

שוב הסיבוב המתבקש - אינטרנט וקשר עם הבית, ופגישה עם מטיילים אחרים, החלפת חוויות והמלצות.

 

מזג האוויר היה נהדר ואפילו קריר מעט והתעטפנו בשמיכת קלה שקנינו וששימשה אותנו רבות - קטנה וניתנת לשימוש מהיר, אפשר לקפל אותה ולדחוס לתיק ולא מסורבלת כמו מעיל או ז`קט ובעיקר - היא מחממת בנעימות. מומלץ.

 

למחרת, שוב התעוררנו עם זריחת החמה, ישבנו במרפסת, על כסאות הקש עם קפה שחור "עלית", התעטפתי בשמיכה ונהנינו מהשקט והקרירות. המתנו לאור שתתעורר ובנתיים עקבנו אחר החיים המתעוררים מסביבנו - תרנגולות קירקרו, הכפריות החלו שוב במסעם במורד הגבעה. הצעירות עם סלי החרוט על גבם והמבוגרות נוהגות בפרה או בכבשים למרעה. מספר גברים הובילו יאקים, גם הם למרעה. עשן היתמר מארובות הבתים/צריפים.. בוקר.

 

ארוחת בוקר אכלנו במסעדה הטיבטית SUNSET שהפכה למסעדת הבית שלנו. חצר גדולה עטופה מכל עבריה בצעיפים צבעוניים, וארוחות בוקר טעימות ומגוונות. לעיתים בקשנו וקיבלנו כריכים לדרך - שנעטפו על ידם בנייר כסף ששמר על חומם. באחת הפעמים כשסיימנו לאכול ויצאנו מהמסעדה, רץ אחרינו המלצר ומסר לנו את המצלמה ששכחנו על מסעד הכיסא. בקיצור - מומלץ .

 

היום החלטנו לנסוע לנאגאר.  

 

נאגר- עיירה קטנה, במרחק כשעה נסיעה דרומית למנאלי, בגובה כ- 2050 מ` ומשום כך – מזג אויר מאוד נוח בקיץ. הכפר יפה וציורי ושוכן על צלע ההר.

 

אליה נסענו ב"לוקאל". האוטובוס התמלא במהירות עד אפס מקום, חום מהביל בתוספת ריחות זיעה חונק את הנשימה. הכרטיסן עובר כדי לגבות את הכסף ולא ברור לי איך הוא זוכר מי עלה ומי ירד, ואיך בדחיסות הזו הוא מצליח לגבות מכולם את דמי הנסיעה.

 

עיר אופיינית, בעצם יותר עיירה/כפר מאשר עיר. שוב אותו מראה של כביש ראשי, משובש כמובן , ובצידיו חנויות ודוכנים מכל מין וסוג.

 

לקחנו ריקשה שהעלתה אותנו במעלה הגבעה המאוד תלולה לנאגאר התיירותית.

 

 

 

האטראקציה העיקרית הוא המבצר או הטירה.

בשנת 1550 לערך בנה הראג`ה סידה סינג את מבצר נאגאר. המבצר בנוי בסגנון ה"פהרי" הכפרי,  עשוי מסלעים, אבנים ורצועות ארוכות של עץ. בנייה מאוד אופיינית לתקופה. גג המבצר עשוי מרעפים אפורים של אבן צפחה. המבנה עבר שימור ומשמש כיום כמלון. צורת הבנייה הבטיחה עמידות גבוהה של המבנה שהוכיחה את עצמה ברעידת האדמה הגדולה ב 1905.

 

האגדה מספרת שהאבנים למבצר הובאו מהגדה השנייה של נהר נאגאר, ושרשרת של אנשים עמדה והעבירה מיד ליד את האבנים .

 

 

 

המבצר יפיפה. החצר הפנימית משקיפה על כל עמק קולו, נהר הביאס וההימלאיה-  מחזה עוצר נשימה. כשאנחנו היינו היה ערפילי והראות לא הייתה כל כך טובה אבל עדיין המראה מלא קסם.

 

המרפסות הפנימיות עשויות עץ עם פיתוחים וגילופים מורכבים ומהממים.

 

 

 

בתוך הארמון ישנו מקדש קטן כמעט בלתי נראה, שנקרא ג`אגטיפאת  Jagtipath ששואב את כוחו מהאגדה שאומרת שהוחלט להפוך את נאגאר למקום מושבם הנישגב של כל האלים, אי לכך, הפכו עצמם האלים לדבורות דבש ובכוח אדירים חתכו פיסה מה-  Deo Tibba והביאו אותה למקדש. 

 

 

 

Deo Tibba שגובהו 6000 מ`  ו- Indrasan  שגובהו 6221 מ` הינם שני שיאים חשובים ברכס  Pir Panjal Range שהוא רכס במרכז ההימלאיה הפרוש ממזרח למערב וחוצה את הימצ`ל פראדש, ג`אמו וקאשמיר

 

המקומיים מאמינים שגם כיום, כל האלים נאספים במקדש כדי להמתיק את הסבל של האנשים.

 

 

 

 

בתוך הטירה ישנו מוזיאון קטן המציג את חיי הכפר ולאורך הקירות החיצוניים מוצגות דמויות מפוסלות על אבן שחורה ואפשר לראות שהפסלים מאוד עתיקים.

 

 

 

בעיירה יש עוד מספר מקדשים מעניינים. שני מקדשים ממוקמים בסמוך לארמון. כל אחד מהם ייחודי בעתיקותו. Shiva temple of Gauri Shankar  העשוי מאבן חול אפורה  ו- the Tripura Sundari Devi temple  שבנוי בסגנון פאגודה והגג מחודד.

 

 

 

אטראקציה נוספת ומאוד מפתיעה בעיירה הוא המוזיאון של רוריך.

 

ניקולאי רוריך, אמן רוסי שקבע את משכנו בנאגאר. הוא הקים בה מוזיאון של יצירותיו המשלבות בין אומנות רוסית של קדושים נוצרים וסגנון סוריאליסטי ייחודי. ציוריו גם מושפעים מהנוף והתרבות. כן הקים את מכון ארוסוויט לאמנות ולפולקלור ההימלאיה, לזיכרה של אשתו הלנה, ושם מוצגים חפצי אומנות וריקמה מסורתיים.

רוריך יזם אמנה בינלאומית להצלת יצירות אומנות מפגיעה במלחמות. 

המוזיאון נימצא כשני קמ` במעלה ההר מעל טירת נאגאר.

שעות פתיחה

כל יום 09:00 - 13:00, 14:00 - 17:00.

 

הגלריה הוירטואלית של רוריך שווה להיכנס ולהתרשם.

 

ברחוב הסמוך לטירה ישנם מספר בתי אוכל. הבולט הוא הGerman bakery  ,רשת של בית קפה/מסעדה עממיים המתיימרים להגיש מאפים מודרניים ומערביים משובחים. למרות הניסיון המר שהיה לנו איתם במנאלי, ניכנסנו וגם פה התאכזבנו קשות. המקום מאוד מוזנח ועלוב למראה. רשימת סוגי הקפה שהם מתיימרים להגיש פיתתה אותנו אבל קיבלנו קפה פשוט ובטענה שהמכונה מקולקלת, ועוגיות שמרים וקינמון שהיו יבשות ומתפוררות. אני בקשתי סלט פירות טבעי ללא תוספת שהיא, להפתעתי קיבלתי סלט גדול העשוי ממגוון פירות טריים-  פפאיה, אננס, מנגו אגסים , טרי טרי, ויוגורט ליד, תענוג קריר וטעים ובאמת מאוד מפתיע.

 

מזג האיר הנעים השפיע על שיקול דעתנו, התחלנו לרדת ברגל לכיוון הכביש הראשי של העיירה כדי לתפוס את האוטובוס למנאלי. הדרך מטה מאוד תלולה אבל מתפתלת בין בתים יפים וצבעוניים רובם מטופחים, עצים וצמחייה לרוב בצידי הדרכים סיפקו פינות מוצלות למנוחה למי שרוצה( כן, גם ג`אראס..) . באחד פיתולים ראינו מסעדה איטלקית, התלבטנו אבל ויתרנו מהר מאוד, ראשית כי לא הגענו להודו לאכול אוכל איטלקי ושנית – אם זה בהודו ספק אם זה באמת דומה לאיטלקי.

הגענו מהר מאוד למטה בלי מאמץ.

 

בזמן שנותר הסתובבנו מעט ברחוב. אותו מראה – שורה של חנויות כוכיות שהמצרכים בהן מונחים בגיבוב מאוד לא מפתה.

 

מספר נשים שהסתובבו ברחוב החזיקו מתחת לבית השחי זוג מסרגות וסרגו תוך כדי הליכה ודיבור. מיד איתרנו את חנות הצמר המקומית. לא התרשמתי מאיכות הצמר, קיוויתי למצוא צמר טהור או גולמי, אבל מה שמצאתי נראה לי מאוד סינטטי. ולכן ויתרתי, הראיתי למוכרת את התיק הסרוג שהסתובבתי איתו, תיק מצמר כותנה שסרגתי. היא מאוד התלהבה, מעולם קודם לא ראתה חוטי הכותנה, החלפנו חויות סריגה – היא בשתי מסרגות ואני באחת ונפרדנו. 

קנינו מעט פירות ועלינו לאוטובוס המקומי. הפעם הוא הגיע מלא ונאלצנו לעמוד חלק מהדרך. חוויותיי מהנסיעה באוטובוס המקומי כבר תוארו בפרוטרוט ברשומות הקודמות, גם פה הן חזרו על עצמן עד שהצלחתי למצוא פינת ישיבה על קצה הספסל.

 

עיירה נעימה, נקייה ויפה אם כי מאוד תיירותית. הנוף מרהיב, מומלץ לתפוס פינה בתוך המבצר,  לנוח בצל ולהשקיף על הנוף.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת