00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

ספרי שירה קטנים על מדפים


חלק גדול מכם יודעים שלא מזמן אמא שלי עברה דירה.
מבית על קרקע, עם חצר גדולה ומחסן לכל החפצים המיותרים, לדירת 2 חדרים קטנטנה.
כשראיתי איך היא מצליחה, בכוחו של תכנון נבון ,לדחוס לחלל הזעיר חיים שלמים, חשבתי שאולי אני אצליח לפחות את הספרים שלי לסדר.

החלטתי בשלב ראשון להחליף את המדפים הקורסים של איקאה, ולבדוק מה מסתתר שם בפנים, בשורה השניה. מאחרי הקלעים של ספרי השירה שלי.
חיפשתי אתונות ומצאתי מלוכה.

מאות ספרי שירה צנומים של משוררים נשכחים, שאספתי במשך שנים. קראתי אחד אחד וליקטתי בתים ושורות.

הראשון, ספר עם עטיפה צהובה כמו שמש לוהטת, אריג מודפס לאורך העטיפה ומתחתם , קמורת גב, בבגד ריקוד, מציצה המשוררת: רונית לי.
הספר נקרא "מפתח בשלושים שקל", יצא ב-1986 בהוצאת "ספרית הפועלים".
אני מוצאת מיד את השורות ששבו אותי אז:

המיטה שלי היא כמו חתיכת
קל-קר המשייט על פני מים.
החדר שלי כולו כמו חתיכת
קל-קר משייט על מים ואני
חולמת על עוגת גבינה לבנה.
ככה זה כאשר השינה שלי היא ביום
ככה זה בימים הללו.

כשיחזור אומר לו:
אני צריכה לחשוב שלושה חודשים.
הוא ילך ואני אחשוב.
את מתיתיהו, את שמואליהו, את הוהו, ואחליט.


מהשיר עולה תקופת מעברי הדירות שלי, תחושת הארעיות והקפריזיות, ההחלטות השרירותיות שלקחתי ללא מחשבה, וההבנה  שהחיים שלי היו יכולים להראות לגמרי אחרת מכה בי פתאום.
אני מגגלת "רונית לי"  ומגלה שמאז הוציאה עוד ספר שירה ושהיא עדיין רקדנית ומורה למחול. והיא חיה וקיימת על המדף שלי, והמילים שלה עדיין נוגעות בי.

הלאה:
"גולה" של רוני סומק. ספריה קטנה לשירה בהוצאת "מסדה"- בעריכת אמיר גלבוע. ספרון קטן ודקיק, על העטיפה רישום של ספק ילד ספק מלאך של סוזי רושק-אשרוב. לא מצויין תאריך.
אני קוראת ושומעת את רוני סומק מקריא:


עכשיו הכל פתאום כמו בשיר ילדים
למילים יש צורה של צעצוע
לשורות של מגרש משחקים.
האצבעות שלי שחפשו בגופה את החלקים היפים
מקופלות עכשיו בבושה עמוק בכיסים.
לא שברו את הכלים
אבל גם לא משחקים,
עכשיו הכל פתאום כמו בשיר ילדים.


רוני סומק היה צעיר אז, וגם אני. אני עוברת הלאה ומתרגשת מכל שיר, כל שיר מזכיר לי הלך רוח או רגע בעברי, כמו שאומרת יונה וולך "כל מבט רחוב כל פנים עולם אחר"


והנה אחד שמרגש אותי ממש.  אני ממששת את העטיפה, הנייר מחוספס, שזור שתי וערב, כבר מהמגע ההתרגשות מציפה אותי.
"מעבר לזכוכית פני" של סיגלית דוידוביץ בהוצאת "עכשיו", עדיין אחד הספרים היפים היותר בעיני בשירה העברית. ספר שכוח  מ-1985.
שם הספר אומר הכל, הזכוכית המפרידה היא הניתוק האימננטי שאנחנו חווים כלפי הזולת, המסך הלא נראה שמפריד ושמילים כתובות מנסות בנואשות להסיר.
ולמרות שהוא נטוש לו במדף האחורי, המילים של סיגלית דוידוביץ מציפות אותי לעתים קרובות עד היום. כל שיר ושיר בספר הזה נחרט בי.
הקריאה בספר הזה לא קלה, השורות אניגמטיות, אבל חודרות לנשמה בערמומיות כמו עשן לסדקים.


שיר אביב


אני מרבה לעשן במים אלו, מצפה
שתחזרי לנזוף בי, לשמור
על המידה הראויה של
העישון, לחדול
אולי, בכלל, עכשיו.

היתה אישה אחרת, מאז
אני כבר יכולה
לחיות
כאילו (מרבה לעשן, הקסם פג מאז) זוממת
להשכים קום, לחיות כראוי ונכשלת
מיד.

מורי אמר
כתבו לי זמר בתבנית יפנית,
לקח יופי
ומידה יפנית.
אדוני המורה, אמרתי
ההיקו
של היום,
מפריז בעישון
ואינו קם בבוקר,
מידתו אחרת.



ואחרונה אבל הכרחית,
שולמית אפפל. הספרים שלה במדף הקדמי אבל ספר אחד צנום חמק לו אחורה.

הקפה היה קר.
השדה השתרע עד הגדר
והעשבים הזדווגו.

לא יכול להיות אושר חילוני.

ואני קוראת ונזכרת, איך איתי וטובי ואני ,שלושה  חברים  שמגלים את השירה בערך באותו זמן, ועוד לא יודעים איזה מקום תתפוס הכתיבה בחיינו, מדסקסים את המשפט האחרון בהתרגשות, ולא מצליחים להגיע להסכמה, האם יכול להיות אושר חילוני או לא.
היום אני חושבת שיש אושר חילוני. אבל כשהוא מגיע לגבהים אמיתיים, הוא הופך לרגש דתי. פעם חשבתי שתענוגות הגוף לבדם יכולים לגרום אושר. היום  כבר לא. ובכלל, ככל שהזמן חולף, אני הופכת פחות ופחות  נחרצת.
(רואה מה עשית לי, שולמית?)

ואחד לסיום, כי המון זמן אני מחפשת הזדמנות להביא את השיר הזה לכאן.
"בשביל אהבה" מן הספר "חישוקים"  של שולמית אפפל:

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה לא תִּחְכּוּם אוֹ פְּנַאי אוֹ לִהְיוֹת פְּנוּיִים כְּלָל

שנַיִם אוֹבְדֵי דֶּרֶךְ עַל אוֹתָהּ מִדְרָכָה עַצְמָהּ דַּי

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה זֶה וַדַּאי מַשְׁמָעוּתִי לְגַבֶּיךָ אַחֶרֶת אֵיךְ אַתָּה מַסְבִּיר

הַטָּיַת גּוּף מַחְזוֹרִית שֶׁל סְיָח עָיֵף נִלְהָב כָּל כָּךְ

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה הַחוֹמֶר הַטִּבְעִי שֶׁיָּשִׁיב אוֹתְךָ תֵּאוֹרֶטִית, אַמִּיץ כְּהַר

יִדְמֶה לְפִתּוּי פָּשׁוּט שֶׁאֵין בּוֹ דּוֹפִי

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה לְעוֹלָם אַחַר גְנֵבַת גְּבוּל אוֹ צֵיד דְּרָכִים פָּשׁוּט

אֲפוֹרִים נֵעָלֵם בַּבּוֹקֶר

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה אִתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס נוֹסַעַת אִשָּׁה. אִם אַצְלִיחַ לִתְפּוֹס אִתָּהּ

מִלָּה עַל רֵיחַ הַחַי-בַּר שֶׁלָּהּ, אֶהֱיֶה מְאֻשָּׁר

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה לְפָנִים יָדַעְתִּי עַל הַסְּפּוֹנְטָנִיּוּת כִּמְעַט הַכּוֹל

הַיּוֹם לא כְּלוּם. מֵמַד אָבוּד

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה שָׁעוֹת הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּפָנֶיהָ שֶׁל סִילְבִיַה

כּל אֶחָד מֵאֲבָרֶיהָ רָאוּי הָיָה לְאוֹתָהּ תְּשׂוּמַת לֵב

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה בּרוֹב יְהִירוּת הִסְתַּרְנוּ כַּמָּה בּוֹדְדִים הָיִינוּ

לא תּוֹעִיל הַיָּד הַכּוֹתֶבֶת לְלא הַיָּד שֶׁנִּגַּע

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה כּה מְעַט תִּקְוָה הוֹעִיד לָהּ לַפֶּטוּנְיָה הֶדֶק אַבְנֵי הַגָּדֵר

וְלָהּ הִסְפִּיק. פְּרִיחַת שֶׁנְהַב כֻּלָּהּ

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה חָמֵשׁ שָׁנִים יָשַׁבְתִּי בִּירוּשָׁלַיִם וְנִבְצַר מִמֶּנִּי לִכְתּוֹב שִׁיּרָה

מַתִּי וְהֶחְלַמְתִּי בְּתֵל אָבִיב

בִּשְׁבִיל אַהֲבָה הָלַכְתִּי פַּעַם בְּאִבֶּן גְבִירוֹל הַגּוּף יָנַק דְּבַשׁ בַּשֶּׁמֶשׁ

לַצְּמַרְמוֹרֶת לא יָכוֹל


(המשך יבוא. אולי)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

67 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת