00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

ביקורת ספרים - הטיגריס הלבן/ ארווינד אדיגה

הוצאת ידיעות ספרים
2008
298 עמוד
תרגום - יואב כץ
זוכה פרס בוקר לספרות 2008


בלראם האלוואי, הטיגריס הלבן, הוא אדם בעל פנים רבות: משרת, פילוסוף, יזם, רוצח. במהלך שבעה לילות, לאורה של נברשת מגוחכת עד להצחיק, מספר לנו בלראם את סיפורו המצמרר - איך הגיע להצלחה כה גדולה בחייו בעזרת תבונתו ותושייתו בלבד.

הוא נולד למשפחה ענייה בכפר במרכז הודו ובגיל צעיר הוצא על ידי הוריו מבית הספר ונשלח לעבוד בבית תה. בעודו כותש פחם ומנקה שולחנות טיפח חלום על בריחה אל חיים אחרים, הרחק מגדותיו של הגנגס הקדוש ששאב אל מעמקיו שרידים של מאות דורות. בלראם נחלץ  כאשר נשכר להיות נהג המשפחה של האיש העשיר ביותר בכפרו.

מאחורי ההגה של מכונית ההונדה, מתגלה לעיני בלראם עולמו החדש - עולם של פשע, שחיתות ובצע.

בסגנון כריזמטי בלתי-צפוי ומשופע בהומור, מלמד אותנו בלראם שדת אינה מייצרת מוסר, וכסף אינו פותר כל בעיה - אבל עדיין ניתן למצוא הגינות גם בתוך עולם מושחת - ושאתה יכול להשיג את כל מבוקשך אם אתה מצותת לשיחות הנכונות. מתוך אתר "מועדון קריאה"

ארווינד אדיגה נולד בהודו, אך למד באוסטרליה וספרות אנגלית בניו יורק באוניברסיטת קולומביה. חזר להודו והיה שם כתב של הטיים. כמו כן כתב לעיתונים אנגליים.

הטיגריס הלבן, זוכה פרס בוקר 2008.

 
ועכשיו אני

הספר המתין לי זמן רב על המדף. כשחזרתי מהודו מיד שלפתי אותו והתנחלתי. לא עזבתי עד שסיימתי. רשמי המסע קיבלו חיזוק ואישור .

כמעט בכל עמוד מצאתי פיסקה המתיישבת עם החוויות והרושם שקיבלתי, שהודו היא אחרת לחלוטין מהודו שהתיירים רואים- היא לא קדושה, אשרמים ורוחניות, צבעוניות ומקדשים. כפי שכותב הסופר -  זוהי הודו של בני אור (אלה שיש להם) ובני חושך (אלה שאין להם),  והרוב הכמעט מוחלט – חי בחושך. הודו הדמוקרטיה הגדולה בעולם, שהיא הכי לא דמוקרטית שאפשר.

כשסיימתי אמרתי לעצמי – וואו, גדול.

אבל – משהו הפריע לי ולכן, לא מיהרתי לרשום את רשמי. בפרספקטיבה של זמן הבנתי מה מפריע לי – הספר דומה לסרטים הודיים – מאוד פלקטי, צבעוני, מהיר, מרפרף והרבה קלישאות.  אין כניסה לעומק, אין דמויות מלאות ושלמות,  אפילו לא הדמות "בלראם" שהוא "נושא" הספר.  יש תחושה שקוראים תקציר, ונותרים עם תחושה של משהו חסר.  והכי הפריע לי שאחרי קריאת הספר - לא נותר דבר, אפילו לא תחושת כאב, חמלה או הזדהות, עם המסכנים והנדכאים.

חוש ההומור המעורב בציניות מעניק לספר מעט ערך מוסף.  

בסופו של דבר נותרה הרגשה של ספר טיסה ציני, אבל קל לעיכול. 

מי שבאמת רוצה לקרוא ספר על הודו דהיום, שיקרא את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי או את  "אלוהי הדברים הקטנים" של ארונדהטי רוי, שנשארים בזכרון ובתחושות,  הרבה מאוד זמן לאחר תום הקריאה.

 

מספר ציטוטים מהספר, לא חייבים לקרוא הכל :

"אתה מבין, ביום הראשון שלי בבית הספר, העמיד המורה את כל הבנים בטור וניגשנו אליו לשולחן בזה אחר זה כדי שיוכל לרשום את שמותינו ביומן. כשאמרתי לו את שמי נפערו עיניו מולי:
"
מונה? זה לא באמת שֵם."
הוא צדק: המשמעות של זה היא פשוט "ילד".
"
זה מה שיש לי, אדוני," אמרתי.
וזו היתה האמת. מעולם לא נתנו לי שם.
"
אמא שלך לא קראה לך בשם כלשהו?"
"
היא חולה מאוד, אדוני. היא שוכבת במיטה ויורקת דם. אין לה זמן לתת לי שם."
"ואבא שלך?"
"
הוא מושך ריקשה, אדוני. אין לו זמן לתת לי שם."
"
אין לך סבתא? דודות? דודים?"
"
גם להם אין זמן."
המורה פנה הצדה וירק - סילון של מיץ פּאן   אדום ניתז על אדמת הכיתה. הוא ליקק את שפתיו.
"
טוב, אז זה באחריותי, אם כך, לא?" הוא העביר את ידו בשערו ואמר, "נקרא לך... רָאם. רגע, יש לנו כבר ראם בכיתה, לא? אני לא רוצה בלבולים. שמך יהיה בֶּלְרָאם. אתה בטח יודע מי היה בלראם, נכון?"
"
לא, אדוני."
"
הוא היה עוזרו של האל קרישנה. יודע מה שמי?"
"
לא, אדוני."
הוא צחק. "קרישנה."
באותו יום חזרתי הביתה וסיפרתי לאבי שהמורה נתן לי שם חדש. הוא משך בכתפיו. "אם זה מה שהוא רוצה, אז ככה נקרא לך."
ומאותו יום אני בלראם. מאוחר יותר, כמובן, בחרתי לי שם שלישי. אבל עוד נגיע לזה.
נו, באיזה מין מקום אנשים שוכחים לתת שם לילדים שלהם?" (עמוד 18-19

 

על המעמדות -  

" מעניין אם בודהה עבר בלקשמנגר – יש אנשים שאומרים שכן. לדעתי הוא עבר בריצה – כמה שיותר מהר – והגיע לצידו השני – ומעולם לא הביט לאחור!" (עמ` 24)


 "העניים חולמים כל חייהם שיהיה להם מה לאכול ושהם יראו כמו עשירים. ועל מה חולמים העשירים? לרדת במשקל ולהראות כמו העניים"(עמוד 207))

"איך רצתי לעסות את רגליו של מר אשוק, ברגע שראיתי אותן, למרות שלא ביקש ממני לעשות זאת! למה הרגשתי שעלי להתקרב לכפות הרגלים האלה, לגעת בהן ולעסות אותן ולעשות להן הרגשה טובה – למה ? כי אילפו אותי לשאוף לשרת: דפקו לי את השאיפה הזאת לתוך הראש עם בפטיש ובמסמר, ועוד מסמר , והזרימו אותה אל דמי , כמו שמזרימים ביוב ושפכים תעשייתיים לאמא גנגס." (עמ` 182 )

האם אנחנו מתעבים את אדונינו מאחורי מסכה של אהבה - או שמא אנחנו אוהבים אותם מאחורי מסכה של תיעוב?" (עמוד 177).

על הדמוקרטיה-

"אלה שלוש המגיפות הגדולות של המדינה הזו : טיפוס, כולירה וקדחת הבחירות. "

"אני המצביע הנאמן והמהימן ביותר בכל הודו, ועדיין לא זכיתי לראות את תא ההצבעה מבפנים.(עמוד 101)

תבין, ברגע זה תלויים ועומדים כנגד הסוציאליסט הדגול ושריו סך של 93 תיקים פליליים על רצח, אונס, גניבה, סחר נשק, סרסרות......ושלושה מהשרים יושבים כרגע בכלא, ועם זאת ממשיכים לכהן כשרים.." (עמודים 96-97)


"אני מבין שאצלכם, צהובי העור, למרות השגיכם בתחומי הביוב, מי השתיה ומדליות זהב האולימפיות, עדיין אין דימוקרטיה. ......אולי אין אצלנו ביוב, מים נקיים ומדליות זהב באולימפיאדה, אבל יש לנו דמוקרטיה" (עמודים 94-95)


על האלים הרבים

לבני ארצי יש מנהג עתיק ומכובד, להתחיל כל סיפור בתפילה לכוח עליון.
אני מניח
, הוד מעלתך, שגם לי כדאי להתחיל בלנשק לאיזה אל בישבן.
אבל איזה אל? יש כל כך
הרבה אפשרויות.
למוסלמים יש אל אחד
.
לנוצרים יש שלושה אלים
.
ולנו ההינדים
יש 36,000,000 אלים.
שזה בסך הכול 36,000,004 ישבנים אלוהיים שמתוכם אני יכול
לבחור. ........טוב: אני עוצם עיניים, מחבר את כפות הידיים בתנועת נמסטה שכולה אומרת כבוד ומתפלל לאלים שיאירו מאורם על סיפורי האפל. סבלנות, מר ג`יאבאו. זה עלול לקחת קצת זמן. כמה זמן היה לוקח לך לנשק 36,000,004 ישבנים?" (עמוד 14)

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת