00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

הרשומה ה-400, תהיות על כתיבת בלוג

לקראת הרשומה ה-400 אני מנסה לברר עם עצמי תהיות שעלו אצלי במהלך השנה האחרונה בבלוגיה.
למה דווקא עכשיו? אולי כי קצב הכתיבה הואט, מטבע הדברים, אחרי שנתיים וחצי של כתיבה אינטנסיבית.
וזה זמן טוב לעצור ולהביט על הבלוג מהצד.

אני מדברת רק על עצמי ועל הבלוג שלי, שהוא אישי לגמרי. אני מתארת לעצמי שבבלוג שעוסק באקטואליה למשל, הרציונל והמטרות שונים לגמרי.

כשהתחלתי לכתוב כאן, קילפתי קליפה אחר קליפה. זו הייתה התפשטות מהירה ואלימה, אבל זה טבעה של חשיפה. את נשארת בלי הגנות.
ואז, או שאת מוחקת, או סוגרת את הבלוג.
אז לא ידעתי כמה שאני צפויה, ושהתהליך הזה הוא כרוניקה ידועה מראש.

התרוקנתי, התרוקנתי כמו בריכה
כותבת יונה וולך

זה מה שקורה מן הסתם, כשמתקלפים בחוסר אחריות שכזה ולא משאירים כלום למחר-כך.

הפירסום האינטנסיבי יוצר תחושה של אכילת ג`אנק-פוד, זה טעים ומספק אבל אחרי כמה ימים כאלה הגוף מבקש מנוחה. לטהר את עצמו במשהו מזין ולא מכביד.
מכאן והלאה זה תלוי ברמת ההרעלה ובאינטנסיביות הכתיבה.

ואז את מרפה. כותבת על אמנות, ספרות, אוכל. דברים ברומו של עולם. שלא מכאיבים, שלא שורטים.
עד שירווח. ואז את קופצת שוב בעיניים עצומות, לתוך החיים, לתוך הכתיבה.

ברור שיום אחד את תטבעי. או שהבריכה תתרוקן.
אז מדי פעם, כשנגמרות לי המילים, אני סוגרת את המחשב ויוצאת החוצה,ומתרגלת מחדש לחיים ללא עדכונים בזמן אמת.
(אם כי השד הקטן שרושם הכל תמיד נמצא בתוכי. הוא שם מאז שלמדתי לכתוב)








הפוסט הראשון שלי

הפוסט הראשון שלי  היה "סכינים".
אני עדיין זוכרת את כתיבתו, את האינטנסיביות, את השטף שבו יצא מתוכי, כאילו נכתב בתוכי מזמן.
הלחיצה הראשונה על "פרסם" הייתה כמו להכניס את היד לאש.

 

משהו על תגובות

כשפתחתי את הבלוג, חשבתי שבלוג הוא יומן פתוח לכול.
לא הייתי מודעת לדיאלוג שנוצר בין כותב לקורא, לא תארתי לעצמי שדרך התגובות אני אכיר אנשים שישנו את חיי. למרות שרובם נותרו וירטואלים עבורי, חלק מהם ליווה אותי כברת דרך ארוכה והשפיע על חיי יותר מאנשים "אמיתיים" בחיים שלי.
מאז גם למדתי שהתגובות הן נשמת אפו של הבלוג, שהן המשך ישיר, הרחבה ופיתוח של הרשומות, ושמכל מלמדי השכלתי.



וקצת על בלוגים של אחרים

כשאני קוראת בלוג באופן קבוע, אני הופכת שותפה לחיים של הכותב.
באין שפת גוף ונימת דיבור,אני לומדת לקרוא בין השורות , את הכאב שמאחורי הציניות, את מה שמסתתר בלבן שבין המילים.
יש פה כותבים שליוויתי בפרידות, מחלות, משברים ושמחות.
חייתי כאן המון חיים של אחרים, בנוסף לחיי שלי.
לא תארתי לעצמי שאני אוהב בעוצמה כזו, אפגע בעוצמה כזו,  ואחשוש לגורלם של כותבים שמפסיקים לפתע לכתוב.
לא ידעתי שאלווה אנשים לא רק בחייהם, אלא גם אל מותם.
ולא תארתי לעצמי שמותם יכאיב לי כל כך, ושחסרונם ישאיר בי חלל פעור.

 

וקצת סטטיסטיקות לסיכום

הפוסט הכי נצפה בבלוג קשור לסקס כמובן, סצנות סקס אהובות בקולנוע, מעל 3,000 צפיות.
מייד אחריו, פוסט שהיה בעמוד הבית בתקופה שעדיין לא הייתי פרסונה-נון-גראטה,  אובדן היופי.
אחריו פוסט שאני ממש לא סובלת אז אני אחסוך אותו  מעצמי וגם מכם.
הרביעי הוא שעת ביקור
החמישי הריון, או החיים הסודיים של הגוף.

 
רשומות פופולריות נוספות הן רשומות חתך באמנות, שנכנסו לרשימות קריאה בקורסים אקדמיים. הן מגיעות ל-1000-2000 כניסות וממשיכות לצבור צפיות.
רשומות על ספרים הן הרשומות עם המספר הכי צנוע של צפיות, אם כי יש יוצאי דופן:
עשרה סיפורים של המינגווי,שעבר את ה-1000 צפיות, ומייד בעקבותיו אל המגדלור - וירג`יניה וולף, אחד הפוסטים הראשונים בבלוג והאהובים עלי ביותר.
הרשומות הכי שוממות - רשימות סגורות לתגובות.


ולבסוף, תודה שאתם כאן איתי.
אתם הכוח שלי והסיבה להמשיך כאן.
 
 

 התמונה מכאן.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

155 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת