00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שיתוף מהמטבח הפרטי

"השפה של הבקלאווה" דיאנה אבו- ג`אבר

דיאנה אבו- ג`אבר
השפה של הבקלאווה
 
הוצאת הקיבוץ המאוחד
ספריית פועלים
352 עמוד
תרגום מאנגלית: דוד שחם

 

 

 

באיזו שפה מדברת הבקלאווה? מתוקה, רכה, עסיסית, מענגת, מיוחדת. `בטעם הבקלאווה` בלבד הצליחה דיאנה להגיע אל לבו של אביה. 

 

דיאנה, בת לאב ירדני ואם אמריקאית, גדלה רוב חייה בארצות הברית תחת השפעת מסורת משפחת האב: בין אם זה חגיגת הבישול במטבח, הריחות והטעמים והמשפחתיות  ובין אם רצונו של האב לחנך את בנותיו בחינוך ערבי קפדני ושמרני.

 

דיאנה בוחרת להנות משני העולמות בדרכה שלה. מהאב היא לוקחת את אהבת הבישול, המטבח, את אהבת האדם, את הרצון להשביע את כולם תרתי משמע ומהאם את התרבות האמריקנית: הפתיחות, המתירנות הרצון להיות משכילה ובעיקר עצמאית.

 

בין שני עולמות אלו מנווטת דיאנה. ברובד הגלוי עד מאד בספרה, זו חגיגה של מטעמים ואוכל. על כל צעד ושעל מסיבה וארועים משפחתיים  וסיבה להיכנס למטבח ולהכין מאכלים מהמטבח הירדני. המטבח, באמריקה שופע כל טוב. האב מבשל לכולם: לבני המשפחה, לחברים, למכרים, לשכנים, בימים רגילים ובהתכנסויות משפחתיות. טעם האוכל והגעגועים של האב לירדן מלווים גם אותה.

 

ברובד הסמוי והחשוף עד מאד, דיאנה שואפת לעצמאות. היא מחליטה מגיל צעיר שהיא תרכוש לעצמה השכלה גבוהה ותשיג עצמאות אישית גם במחיר התנגשויות חוזרות ונישנות עם עמדותיו השמרניות ביותר של אביה. והיא מצליחה.

 

אפילו להכניס הביתה בחורים דבר שלא ייעשה אצל הערבים, מצליחה דיאנה לעשות. המתווך כמובן הוא האוכל. דיאנה גילתה את הנוסחה לכניסה ללבו של האב. דיאנה השיגה את שרצתה. האב `השיג` לו בן שלא היה לו.

 

בחן רב היא מספרת על ילדותה באמריקה, על שנתיים של מעבר לירדן, על החזרה הביתה לארצות הברית, על החלומות שלה, על החלומות של האב, וברקע קולות תמידיים של משפחה, כינוסים משפחתיים, התרבות הערבית, התרבות המערבית.

 

וכמובן תיאורי האוכל: הקציצות על האש, החומוס, הפיתות, מאכלי הטלה, חליטות התה, הסעודות הענקיות בתוך האוהל בירדן. אפילו, סעודות הבוקר של דיאנה לבית הספר, הכילו מאכלים ירדניים שעוררו את קנאתן של כל הבנות וגם את כאבה של דיאנה שבנות מסויימות נאלצות לאכול אוכל משעמם, תפל  וחיוור.

האב מגלה לדיאנה את כל סודות הבישול המטבח הערבי: "כשנקבל את המסעדה שלנו, - הוא אומר ונוגס מהבמיה - היא תהיה מלאה בסודות כאלה".

והגילויים של דיאנה לגבי טעמי האוכל: "צ`ן מראה לי איך להחזיק במקלות האכילה באצבעותי המגושמות. אחרי כמה ניסיונות כושלים אני מצליחה להכניס פיסה קטנה של בשר את הפה. אני עוצמת את עיני וחושי צפים בתוך ראשי. הטעמים מורכבים ונרחבים כל כך שאיני מצליחה להבין אותם. כמה מרתקת הצורה שבה הרוטב הכהה, המתוק, נאחז בחתיכת בשר מלוחה, כמה מרתקים עשרים וחמישה גוני הטעם החבויים במעטפת הצלויה של החסילון. מי היה חושב לצרף יחד את המרכיבים האלה, את אופני החשיבה האלה על אוכל, לצירופים מדהימים כאלה? זה כל כך טוב עד שנדמה שזה כמעט אינטימי, כי לא יכול להיות שהשף הלא ידוע הזה, שהוא זר גמור, יודע להגיע אל כך המקומות החבויים בפה שלי" [עמ` 115].

 

לקחתי לקריאה את השפה של הבקאלווה – בעקבות המלצתה של נורית ובתיווכה. סיפורי ותיאורי אוכל בספרים קוראים לי תמיד. מעוררים בי רצון להכנס למטבח ולהתחיל להכין. בספר הזה משולבים אינספור מרשמים של מאכלים ירדניים. את חלקם אני מכירה ואף הכנתי, [המקלובה, קובה, טאבולה,] חלקם לא. מה שמשך אותי בעיקר הוא `הסיפור` של דיאנה. כשהתחלתי לקרוא את הספר הרגשתי שאני קוראת סיפור עם מקצב מאד מאד מיוחד. השפה, תיאורי האוכל, תיאורי הילדות, תיאור המשפחות ותיאור כל דבר שבא לידי ביטוי בספר קיבל צורה של תזמורת.   יש לה יכולת לתאר במשפט אחד או בקטע אחד כל כך הרבה פרטים בצורה כל כך מיוחדת שלרגע אחד הרגשתי שהיא ממש מזמרתת את המילים. היא לא זורקת אותן כך סתם אל הנייר אלא מעצבת אותן למעין סצינה חיה נושמת ואוהבת. בדיוק כמו שאוהב אוכל ובישול מתייחס לבישול: בתשומת לב רבה ובאהבה עד לקבלת התוצר הסופי. גם הטאבולה היא לא סתאם טאבולה והמאג`אדרה היא ה`המג`אדרה המלכותית של באד`.

 

קריאת החלק הראשון של הספר ועוד בתחילתו, הביאה אותי לעצור את הקריאה ולגשת ולבדוק מי האמן הנוסף שמשתתף ביצירה ושתרגם את הספר לעברית. הרבה ממשקל הצלחת הספר תלוי באופן התרגום. דוד שחם, המתרגם עשה זאת בצורה יוצאת דופן. דיאנה אמנם כתבה וניכר שהכתיבה והתיאורים הם חיים מאד, כאילו אני עצמנו משתתפים בחגיגה לאורכו של הסיפור, דוד המתרגם הצליח להשאר נאמן למקור תיאורי החוויה בדרך הבאת המילים לשפת העברית.

 

קטע מתיאור הכנת הבקלאווה - "בקלאווה היא המומחיות שלה. בתנור השכבות נעשות מפוררות וחמאתיות, אבל התהילה האמיתית של המאפה הזה, לדידה של דודתי, היא הפנים המכיל פיסטוקים מתוקים ועדיני טעם שנקלים במהלך האפייה. המאפה כולו נעשה מתוק ומבושם כמו תינוק משוח בשמן פרחים שהותזו עליו רסיסים של תמצית פרחי תפוז ומי שושנים. כשאני שואפת את ריח הבקלאווה של דודה איה, אני לוחצת את ידי אל עצם החזה, כאילו אני מריחה משהו יקר מדי בשביל העולם הזה. הניחוח מכיל את המסתורין של זמן, אובדן וצער, יחד עם הבטחות למסעות וללידה מחדש. אני לוקחת חתיכה וטועמת אותה.אני אוכלת ואוכלת עוד ועוד. הבקלאווה טובה כל כך שהיא מעניקה לי דרך חדשה להתבונן באוכל הערבי. היא כמו שיר על ההנאות העמוקות המטופחות של תרבות המזרח". [עמ` 210].

 

על דבר אחד אני מצרה. שלא לקחתי אתי את הספר לחופשה. הספר הזה בעיני אידיאלי לחופשה. הוא קליל ועם זאת עשיר בתיאורי מסע: ארה"ב, ירדן, עקבה, ובעיקר הוא סיפור מעניין. לדיאנה היכולת להשאיר אותי מרותקת לקריאה רצופה. לא יכולתי להניח את הספר מידי כי ידעתי שמייד תגיע שוב הרפתקאה והזמנה להצטרף אליה יחד לחוויה. 

 

 

 

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

מאילו מדינות מבקרים
free counters
בחירת העורך
אלבום תמונות בתפוז
פתגם היום/ציטוט היום
  • "אוכל, הוא בעצם סמל לאהבה. כשמכינים אותו..
ביקורת מסעדות
עיצוב מטבחים
"הקוראים המשפיעים"
  • בדידותו של קורא המחשבות
  • "המאמינים"
מוצרים-סקירות/המלצות
קוביית קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אילה56 אלא אם צויין אחרת