00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מדע אחר

על חוסר-התועלת של הקיום, על המקור לדת ולמה השימפנזים חכמים יותר מבני-האדם

18/08/2009
"אתה רוצה לשים תפילין?" שאל אותי האברך הצעיר, כשפאות הלחיים הארוכות והמתולתלות שלו נעות בקלילות ברוח.

"למה?" שאלתי אותו.

"זה מביא בריאות." הסביר לי הצעיר ברצינות, כשעיניו כנות.

"אבל יהודים דתיים מניחים תפילין כל יום, והם חולים באותה תדירות כמו חילוניים," הקשיתי.

"דודי, עזוב אותך מטענות מדעיות וכל זה." הצטרף לשיחה האברך השני, האחיין שמעולם לא ידעתי על קיומו. "סבא שלך הניח תפילין. אבא שלו הניח תפילין. גם אבא של אבא שלו הניח תפילין. אתה באמת חושב שהם היו עושים את זה סתם?"

"תמהני," תמהתי. האם באמת ייתכן שהם היו עושים את זה סתם? האם בני-אדם משקיעים כל-כך הרבה מאמץ – לקום לתפילת שחרית ולהניח תפילין – כל בוקר מימי חייהם, וכך גם לתפילת מנחה וערבית? האם היו ממשיכים לעשות זאת גם מבלי שייראו תוצאות מפרי עמלם? האם היו ממשיכים לבצע את הפעולות הללו, שהיום אנו רואים אותן כחסרות תועלת לחלוטין, רק משום ש- `אבא שלי הניח תפילין`, ורק כדי לעשות כמו שאבא עושה?

התשובה, כפי שהסתבר בשנים האחרונות בניסויים מדעיים, חיובית לגמרי. ולא זאת בלבד, אלא שבניגוד למשפט הידוע – "קוף אחרי בן-אדם," במקרה זה דווקא בני-האדם טובים בחיקויים יותר מהקופים.

בשנת 2005 החליטו צמד מדענים בשם ויקטוריה הורנר ואנדרו וויטן לבדוק עד כמה מוכנים שימפנזים לחקות פעולות מיותרות וחסרות תועלת בדרך לקבלת אוכל. החוקרים הציבו בננה בתוך תיבה שחורה, הכניסו שימפנזים צעירים לחדר עם התיבה והראו להם כיצד להוציא את האוכל. תכנית הפתיחה של התיבה, כפי שהודגמה לשימפנזים, היתה מסובכת שלא לצורך: לפני שפתחו את דלת התיבה, הקיש המדגים על ראש התיבה עם מקל מספר פעמים והניע את המנעול קדימה ואחורה. רק לאחר שסיים את מסלול הפעולות המסובך שלא-לצורך, פתח את הדלת והוציא את המזון.

כאשר השימפנזים היו צריכים להוציא בעצמם את המטעמים שבתיבה, שני-שליש מכלל המשתתפים בניסוי חזרו על אותן הפעולות: הם הקישו על ראש התיבה עם מקל, הניעו את המנעול קדימה ואחורה ורק אז פתחו את הדלת. קשה להאשים אותם, מכיוון שכאשר התיבה היתה שחורה הם לא יכלו לדעת שהצעדים שהם עושים מיותרים לחלוטין.

השלב הבא היה להחליף את התיבה בתיבה שקופה. במקרה זה, השימפנזים יכלו לראות שהפעולות של המדענים מיותרות, וכאשר הועמדו הפעם למבחן, אף אחד מהם לא טרח לחזור על הפעולות המיותרות. הם לא הקישו על התיבה עם מקל או בכלל, הם לא שקשקו במנעול. כולם ניגשו ישר לדלת השקופה, פתחו אותה וקיבלו את הפרס שלהם, ללא כחל ושרק.

שימפנזים, אם כך, אינם נוטים לחזור על פעולות שהם מבינים שהן חסרות-תועלת. אבל מה לגבי בני-אדם? באותה שנה ניסה צוות מדענים אחר מאוניברסיטת ויסקונסין לחזור על הניסוי, אך הפעם כשהם בודקים כיצד יגיבו 63 ילדים בסביבות גיל ארבע לאותן הבדיקות.

תחילת הניסוי היתה דומה יותר להצגת יחיד. אחד החוקרים עמד מול הילדים, והראה להם כיצד הוא פותח קופסאות צעצועים שקופות ושולף את הצעצועים המפתים שבתוכן. אותו חוקר שילב בכוונה תחילה פעולות חסרות-תועלת בזמן הפתיחה – למשל, הקשה על דופן הקופסא באמצעות נוצה לפני פתיחתה. אך האם הילדים הבינו שאכן מדובר בפעולות מיותרות? כדי לוודא, הועבר שאלון בין הילדים, בו התבקשו לזהות את הפעולות המיותרות וה- `מטופשות`, כלשון המשאל, שביצע החוקר בדרך לפתיחת הקופסאות. לאחר שענו על המשאל, קיבלו הילדים פידבק על תשובותיהם, הוסבר להם מה היו הפעולות חסרות-התועלת, והם קיבלו תשבחות על הפעולות שזיהו ככאלה.

עד כאן טוב ויפה. אבל ברגע שהושארו הילדים לבדם בחדר, והתבקשו לפתוח את הקופסאות, דבר מוזר קרה. רובם המוחלט של הילדים – 94% – פתחו את הקופסאות תוך שהם מקישים עליהן בנוצות וחוזרים על כל פעולה לא-רלוונטית אחרת שהחוקר עשה. הם ידעו שהפעולות היו מיותרות לחלוטין – הם קיבלו על-כך הסבר לאחר שענו על השאלון – ועדיין הם התעקשו לבצע את אותם צעדים חסרי הגיון, רק על סמך פעולתו של המבוגר האחראי שפתח בתחילת היום את הקופסאות בדרכו המוזרה.

השימפנזים, כשעמדו באותו מצב כזכור, ויתרו על כל פעולה לא-נחוצה בדרך למזון.
מה משמעות הניסוי? מהרגע שהילדים ראו כיצד פועל הנסיין, הם בחרו לחקות אותו למרות שהיה ברור להם שפעולותיו אינן הגיוניות ואינן תורמות להשגת תוצאה המבוקשת. קרוב לוודאי שאותם ילדים הרגישו מגוחכים באותו רגע, אך הם בחרו לדבוק בחיקוייהם את המבוגרים. הסיבה לכך טמונה, כנראה, בתכנית שהאבולוציה התוותה במוחותינו עוד מהזמן שבני-אדם חיו בפרא, וכל אי-ציות למבוגר היה עלול להביא למותו של הילד ושל השבט כולו. בתנאים כאלו, אין מקום לטעויות. ילדים נאלצו לחקות את פעולות המבוגרים – להזדחל, להימנע מהאש, לטמון את צרכיהם באדמה – רק כדי לשרוד עוד יום. הילדים שלמדו במהירות לחקות את המבוגרים, היו אלו ששרדו במידה הרבה ביותר וכאשר גדלו העבירו את הגנים שלהם לצאצאיהם, וכך עד היום.

מדובר, כמובן, בתכונה חשובה להישרדות, המוודאת עדיין שילדים אינם קופצים מהגג, אינם מכניסים אצבעות לחשמל ואינם משאירים את דלתות הבית פתוחות. אך צד בצד עם התכונות היומיומיות החשובות שילדים רוכשים, השתרשו גם פעולות חסרות-תועלת (או לפחות כאלו שתועלתן אינה משתקפת בחיי היום-יום). פעולות אלו מטבע הדברים היו דתיות מעיקרן: הנחת תפילין, צום ביום הכיפורים או בחודש הרמדאן וכן הלאה. נדמה כי במקרים אלו הפעולות לא רק חסרות-תועלת בפני עצמן, אלא גם גוזלות מהאדם אנרגיה שהיתה יכולה לשמש אותו לצרכים אחרים!

אך כאן נכנס אלמנט מעניין לתמונה, שמגביר את הצורך בפעולות חסרות-התועלת, שכן הן משמרות את הלכידות החברתית. אם אנשים רבים באותה חברה מבצעים את אותו סט של פעולות מיותרות, הרי שמי שאינו מבצע אותן נחשב לזר ולחיצוני. רק הילדים והמבוגרים המבצעים את כל הפעולות המיותרות על בוריין נחשבים לשותפים מלאים בחברה. כך הפכו הפעולות המיותרות לבסיס הדת והאופנה.

כאלו היו הדברים עליהם חשבתי ותמהתי, והאברכים היו אדיבים דיים להותירני בשרעבי מחשבותיי. רק משחזרתי למצמץ בעיניי וניערתי את ראשי לסמל על חזרתי לעולם החיים, העיר לי אחייני חסר-השם,

"אז אתה מוכן להניח תפילין, כדת משה וישראל, דת אבותיך ואבות-אבותיך?"

חשבתי על זה לרגע נוסף, ואז החלטתי לענות כיהודי אמיתי, בשאלה משלי.

"תגיד," שאלתי אותו. "איך בעצם יודעים שמשה הניח תפילין?"

הוא מצמץ. "נו, כי מה, הוא משה! שמשה לא יניח תפילין?" ואז הוא מצמץ שוב, הבין את שאמר והתחיל לצחוק בקול. גם אני חייכתי.

"אולי עוד יש תקווה לבני-האדם," אמרתי לעצמי, והמשכתי מיד לקסטרו-מן לרכוש לי את הנעליים היקרות והאופנתיות ביותר לקראת החתונה.
 


תודה לענתר, שהביאה לתשומת לבי את המחקר המדובר.
 
קישור:
The hidden structure of overimitation. Derek E. Lyons, Andrew G. Young, and Frank C. Keil. PNAS _ December 11, 2007 _ vol. 104 _ no. 50 _ 19751–19756
 
Horner V, Whiten A (2005) Anim Cognit 8:164–181.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

131 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רועי צזנה אלא אם צויין אחרת