00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלרדומה מחפשת אהבה

מוכרת את עצמי בזול

אני כל כך מטומטמת לפעמים שבא לי לבכות. דוחפת את האוזניות עמוק לאוזניים, מוסיקה בפול ווליום - רק לא לשמוע את עצמי. איך בן אדם יכול לחזור על אותן טעויות כל כך הרבה פעמים? אני מרחמת על עצמי שאני לא לומדת, שאין לי כלים להתנהל בעולם הזה, על הנאיביות המטופשת שמניחה מראש שכולם טובים. שאכפת לכם, שתעשו את הדבר הנכון. שתיהיו הגונים. וזה תמיד קורה לי עם גברים, רק תזרקו קצת התרגשות לתוך המשוואה - וזהו. הראש נוסע על ריק.

זה קרה כבר יותר מדי פעמים. אני פוגשת בחור, לרוב אפילו לא פוגשת ממש, אלא רק מדברת איתו או מתכתבת, ומתוך הרצון הזה של להיות נאהבת, שמישהו כבר יאהב אותי לעזאזל, מתוך המקום הזה יוצאת האני הכי פתאטית ומפגרת. וזה מתבטא בעיקר בהפחתת הערך העצמי שלי ומכירת עצמי בזול. מזה בזול - בחינם.

וזה כל כך כואב לי שאני עושה שוב ושוב את אותן טעויות ומתישהו זה כבר יעלה ממש אבל ממש ביוקר. כי כמה פעמים אפשר להיות כזאת מטומטמת ולצאת מזה בסדר יחסית?

אז השבוע זה קרה לי שוב. התחיל להתכתב איתי מישהו בפייסבוק וזרמתי איתו. היה נחמד התשומת לב, זה שיש מישהו לדבר איתו. והוא היה מוצלח: צעיר, יפה ופיקח. וזה כל כך קל לי לחשוב שכולם רואים מיד כמה אני נפלאה ומרגישים את אותם הדברים כמוני. לא ראיתי באותו זמן, שאולי השעה הייתה מעט מאוחרת מדי, ושאולי השיחה הייתה פלרטטנית מדי, ושאולי, רק אולי, כדאי לעצור.

והוא ביקש לראות תמונה שלי, כי מחקתי את הפייסבוק שלי בעקבות הפרידה מהחבר. אז החלפתי תמונת פרופיל – שיראה. והוא עשה עלי חיפוש ודיי מהר מצא כמה סרטונים מביכים במיוחד ביוטיוב. וזה גם סוג של צירוף מקרים טראגי מבחינתי – שבאותו השבוע מישהו דחה אותי בטענה שאני לא הטעם שלו אחרי שצפה באותם סרטונים (אני חייבת למחוק את החשבון שלי שם דחוף) וזה מאוד מאוד החמיא לי שהבחור הזה המשיך לדבר איתי גם אחרי שהוא ראה אותי שם, וזה בטח אומר שהוא מחבב אותי וחושב שאני יפה. לרגע לא חשבתי שזה אומר שהוא חרמן, ושכמו שאני מורידה סטנדרטים אז גם הוא מוכן להסתפק בי לבינתיים.

אז המשכנו לדבר והוא ביקש עוד תמונות. והיה לי כיף לפלרטט איתו, והוא נשמע בחור נחמד אז שלחתי. ואני חושבת שבחצי צחוק הוא ביקש תמונות חושפניות כי אצלו בפייסבוק יש תמונות בלי חולצה. וההומור פשוט פסח מעלי. ושלחתי תמונות חושפניות שלי, מצונזרות קלות, ובדיעבד זה כנראה היה המסמר האחרון בכאילו מערכת יחסים הזאת. אחרי זה כל מה שנותר זה אני המוצר. הנה, זה מה שיש לי להציע. חוסר היכולת שלי לאמוד את הדברים כמו שהם בזמן אמת כבר גובל באוטיזם. ורגע לפני סיום הוא ביקש שאני אשלח לו למייל את אותה תמונה בלי צנזור. ככה רק אם אני במקרה מרגישה שאני יכולה לבטוח בו. נו, ברור שאני בוטחת בך עלם חמודות שלי, איזו סיבה יש לי חשוש.

ולמחרת בצהריים דיברנו שוב. הוא ביקש לראות עוד תמונות ואני הרגשתי מוחמאת. הביטחון העצמי הירוד שלי זה מתכון בטוח לאסון. וזה עוד אחרי שכבר עשיתי שטויות בחיים שלי ואני אמורה להיות שקולה ומודעת. אז שלחתי עוד תמונות. וגם אני רציתי תמונות שלו, והוא אמר שאין לו אבל שאני אחכה רגע. ולמה לא חשבתי על זה שהנה לבחור יש שכל לא לשלוח תמונות עירום שלו לזר באינטרנט. ולמה לי אין שכל? הוא יזם איתי שיחת וידיאו בג`ימייל. וזה הסתיים בי צופה בו מאונן וגומר. ושוב ההרגשה הזאת של הכרת תודה. תודה שנחשפת בפניי באופן כזה אינטימי, ואתה בטח בוטח בי אם אתה מוכן לכזאת חשיפה. אז תודה. לך. ולא, זה לא נרשם בצבע אדום זרחני כשהוא הוריד את הצי`ט תחת הראדר של גוגל. אז הבחור פראנואיד, זה
דווקא חמוד. וזה ממש לא אומר שבסוף הוא ישאר עם תמונות עירום שלי ואני אשאר עם רחמים עצמיים ושאריות של כבוד עצמי ביד.

רציתי לדבר איתו בטלפון, הוא אמר שלא הפעם. רציתי לשמוע את הנשימות שלו כשהוא גומר. הרגשתי שיש ביננו משהו. איזה ניצוץ. אחרת איך הדברים התפתחו כל כך מהר? אז זהו, שהדברים האלו צריכים לקחת זמן ויש לזה סיבה, ומתי אני אפסיק להסתכל על כל הזאבים האלו ולראות כבשים תמימות שרק צריכות חיבוק אמהי ואוהב כדי לגלות את הרכות והאהבה שבתוכם. ילדה מפגרת.

למחרת חיכיתי לו כל היום מול המחשב. חיכיתי. וכעסתי למה הוא לא שלח מייל, למה הוא לא אמר משהו. איזשהו סימן שאכפת לו. ואז כשהוא סוף סוף הגיע הרגשתי כזאת הכרת תודה. כי הוא לא היה חייב להגיע בכלל. אז בטח אכפת לו. ושוב שיחת וידיאו והפעם אני חושפת מעט יותר, הרבה יותר. ורציתי להתקשר. שזה כבר בעיה, זה שאני רציתי להתקשר. והוא סירב ולא הבנתי למה. וכבר לא היה לי כיף ולא רציתי להמשיך. וחיכיתי שהוא יגמור. והוא שאל מה אני מהורהרת. ואמרתי שלא טוב לי ככה ואני רוצה יותר. רציתי שניפגש. הוא אמר שזה לא יקרה. שיש קו דק בין מציאות לדמיון ושחובה לשמור עליו. וזה היה הסוף. מה שמבחינתי היה כל כך אמיתי וכנה הצטייר בעינייו כפנטזיה. הוא מעולם לא התכוון לפגוש אותי, מעולם לא התכוון שזה יהיה יותר מאפיזודה קצרה. וזה כאב.

כאב לי על עצמי, על הטיפשות שלי, על ההזדקקות שלי למגע, לחום אנושי. נשטפתי רחמיים עצמיים והתחלתי טובעת בהם. ולא רציתי לאבד את התמימות שלי, אני מניחה שזאת אחת הסיבות לכך שאני כל הזמן עושה את השטויות האלו שבסוף פוגעות רק בי. רצון נואש להאחז בנאיביות שלי בכל ממחיר. אבל המחיר הופך גבוה יותר בהתמדה. אני לא רוצה לאבד את האמון שלי באנשים אבל אסור, פשוט אסור, להיות כל כך עיוורת.

אני מקוה שהתמונות האלו לא יתפרסמו. אני מקוה שיש לו מההגינות הבסיסית הזאת.

לא מצליחה להיפטר מתחושת האין זמן. בחיים לא יאהבו אותי.
וכמה פעמים הרגשתי והאמנתי בזה, וכמה אהבות עברו בדרך. ועדיין כל אהבה היא מבחינתי בגדר נס. וזה לא יקרה שוב. וזאת הייתה הפעם האחרונה ואני לא אזכה לזה יותר. וחוסר האונים והבדידות מציפים. ואני שוב שוקעת עמוק יותר ויותר, ובפעם הבאה זה לא יהיה רק תמונות. הנכונות שלי לרצות גברים, לעשות כל מה שהם מבקשים - העיקר שיאהבו אותי.

עצוב.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלרדומה אלא אם צויין אחרת