00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

חלק ט` / לטייל בהודו

 
יש מספר דרכים לטייל בהודו.
הדרך העיקרית והמקובלת היא דרכם של  הצעירים – תרמיל על הגב, מינימום הוצאות אפילו במחיר של ניקיון, לינה זולה, מזון פשוט ונסיעה באוטובוסים מקומיים.

 

הדרך השנייה היא כמובן טיול מאורגן. למי שזה מתאים – בבקשה. לטעמי טיול מאורגן אינו טיול בכלל ובהודו בפרט. מגיעים למקומות התיירותיים המקובלים עושים וי וממשיכים הלאה. אי אפשר לעשות חצי הודו בחמישה עשר יום גם אם משתמשים בטיסות.

 

והדרך השלישית היא הטייל העצמאי. כמונו. בניגוד להרגלנו קראנו מעט על הודו אבל לא הכנו לעצמנו מסלול טיול כלשהו. החלטנו שהפעם אור תשתמש בניסיונה ובחוויותיה ותכווין אותנו.

 

היא עשתה כמיטב יכולתה. היא הביאה אותנו למקומות שבהם בקרה ובהם נהנתה, אבל מדובר במסלול הרגיל של התרמילאים. בדלהי – המיין בזאר, מנאלי, קאסול, מקלוד גאנג` – מקומות עם ריכוז גדול מאוד של צעירים ישראלים, מודעות בעברית, מוזיקה ישראלית וכל נותני השירותים מדברים עברית– מושבות, מושבות של ישראלים.  

מהר מאוד הבנו שהמושגים שלנו על הטיול שונים לחלוטין, אבל החלטנו לזרום ולראות מה צופן העתיד.

 

 

 

 

כהחלטה ראשונית קבענו לנסוע לנקודה הצפונית ביותר שהתכוונו להגיע ולהתחיל לרדת דרומה. חיפשנו להגיע למנאלי. ניגשנו לתחנת הרכבת כדי לחפש חברת נסיעות ולהזמין אוטובוס "וולוו עם כיסאות מתכוננים" שנחשב לשיא הפאר באוטובוסים.

בפתח התחנה פנה אלינו צעיר דובר אנגלית וסיפר שמשרד הנסיעות בשיפוצים והועבר למשרד סמוך. בתמימות, שלא חזרה, חצינו את רחבת הריקשות לפני הכניסה לתחנת הרכבת וניגשנו איתו למשרד שהיה ממוקם בקומה השנייה של הבניין, מדרגות תלולות ומפותלות הובילו ממשרד מטונף אחד, שלא זכור לי למה שימש, למשרד מטונף אחר. מאוורר ישן פעל והרעיש בתקתוק מונוטוני, והודי שמן שאל ליעדנו. הבנו שהוליכו אותנו שולל ולמרות שלמעשה אכן היה מדובר ב"משרד נסיעות" עזבנו את המקום בכעס.

בסופו של דבר הצלחנו להזמין מקומות על האוטובוס שיוצא בערבו של אותו יום. ניגשנו למלון ארזנו את מעט הדברים שפרקנו והגענו לנקודת האיסוף.  

 

נסיעה, גם באוטובוס ממוזג עם תחנות עצירה בדרך, במשך 15 שעות !! זה לא דבר קל. אחד הנתונים המשמעותיים בתיכנון טיול בהודו ובהכנה נפשית לו הוא - המרחק. אנחנו לא תמיד קולטים את המרחקים העצומים. אור סיפרה שנסעה גם 30 שעות ממקום למקום. אבל כמובן שגם לזה התרגלנו ומצאתי את עצמי מתארת למישהו נסיעה קצרה שנמשכה רק 4 שעות....

זה הזמן לספר מעט על הנהגים והרכבים.

הרכבים "הציבוריים" ההודים נראים כמו רכבים מתוך יומני כרמל - משאיות ישנות מאוד,  בדכ` מתוצרת "ליילנד" , חוץ משמה המסחרי של המשאית לא נותר כמעט חלק מקורי אחד.

 

מוניות מדגם בריטי, אופנועי "רויאל אנפילד" משנות ה- 50 לפחות, קטנועים תוצרת ווספה ועוד.  

לעומת זאת כרכבים פרטיים אפשר לראות את כל המכוניות והדגמים החדשים ביותר.

כפי שכבר כתבתי, כל הנהגים נוהגים במהירות מסחררת, בנהיגה פרועה ומהירה, בלי התחשבות בתווי הדרך. בכל מסלול המיועד לרכב בודד נדחקים שני אוטובוסים, ריקשה ואופנוע. עוקפים מימין ומשמאל, יורדים לשוליים, חותכים בפראות וכולם צופרים.

 

לנהגים יש בעיה עם העברת הילוכים. הם פשוט לא מעבירים הילוכים. הם יכולים לנסוע בהילוך שני עד ששומעים את גלגלי השיניים חורקים והרכב מתחיל להשתנק, ואז הם מעבירים הילוך, אבל אז זה בדיוק בזמן הלא נכון. וחוזר חלילה. כל מי שנוהג מכיר את ההרגשה שבה הרכב שלידך חורק ומתאמץ עד שנדמה כאילו הרכב יתפרק ואתה מחכה שהנהג יחליף כבר הילוך וירגיע לנו את האוזן. גם פה מצאתי את עצמי ממלמלת, תעביר, תעביר, תעביר. בעלי הביט בי בתמיהה, אני מנסה לשדר לו שיפסיק להתעלל ברכב ושיעביר כבר את ההילוך, צחקתי.

האוטובוסים לתיירים ממוזגים ונוחים אבל הם אינם מגיעים לכל היעדים.

אוטובוס מקומי הוא בדרך כלל אוטובוס מאסף. מדובר באוטובוסים ישנים ומקרטעים שחלקים מהם תוקנו ואו רותכו למקומם ביד חובבנית. מישהו סיפר לי שמדובר במשאיות ליילנד ישנות שהוסבו לאוטובוסים. המושבים מותאמים לגופו של הודי – קטן ומצומק ובמושבים שלכאורה מיועדים לשלושה נדחקים ארבעה וחמישה הודים לעומת שני תיירים מעט "מלאים "( כמונו..) .

החלונות מסורגים ואני לא רוצה לחשוב מה קורה במידה וצריך לחלץ אנשים מתוך האוטובוס. הם משתמשים בדיזל אבל כנראה מאיכות גרועה משום שהאוטובוס, ורוב כלי הרכב, פולטים עשן שחור ומחניק.

כל קידמת האוטובוס מקושטת בקישוטים צבעוניים – פרחים מפלסטיק, חוטים מוזהבים, תמונות בכל צבעי הקשת, נוריות קטנות וצבעוניות דולקות וכבות . גם מקומם של האלים לא ניפקד. כל נהג והאלים שלו. הם מוצבים כפסל או כתמונה בנקודות שונות בקרבת הנהג.

 

וכמובן הרדיו – מוזיקה הודית בשיא הווליום .

האוטובוס עוצר בכל תחנה. מוריד ומעלה נוסעים בלי קשר למקומות הישיבה, דחוסים בצפיפות מחניקה ביחד עם שקי מזון, ארגזים וג`ריקנים שונים ועוד מיני משאות. מי שלא מצליח להידחק מטפס אל גג האוטובוס. לפעמים נראה לי שלשבת על הגג באויר הפתוח עדיף על האוטובוס הדחוס.

באחת הפעמים הבודדות שהעזנו לעלות ל"לוקאל" כפי שזה נקרא כאן,  העברתי יד על העורף והיד הפכה להיות שחורה.

הרגשתי כאילו אני בתוך מכונת כביסה או מעבד מזון. כולם דחוסים ובקושי אפשר למצוא פיסת מעקה להחזיק בה, ואל לכם להקל באחיזה זו. נהג האוטובוס דוהר במהירות, שלא לאמר בפראות,  בלי קשר לתווי הדרך שהוא כאמור שביל עפר מלא מהמורות אבנים חצץ וחול. בדכ` השבילים צרים, בקושי בעלי נתיב אחד אבל כאמור משמשים כארבעה מסלולים. כולם מתפתלים, חותכים, בורחים ימינה ושמאלה, עוקפים גם כשנראה שאי אפשר, וממשיכים בדהרה מבהילה גם כשמדובר בכביש תלול ובצד אחד פרושה תהום.

מספר פעמים פשוט עפתי על האנשים שלידי ובהזדמנות הראשונה התיישבתי דחוקה בין מספר הודים מזיעים. העומדים, נשענים על המושבים בנסיון לאזן את עצמם,  ותוך כדי מתיישבים על כתף זו או אחרת.

כמובן שפרק הזמן שלוקח לאוטובוס לנסוע הוא כמעט פי שלוש מנסיעה רגילה. האטרקציה היחידה של ה"לוקאל" היא כמובן המחיר המאוד זול, נסיעה קצרה עלתה לנו ארבעה רופי לאדם כשנסיעה במונית/ריקשה יכולה לעלות כ- 200 רופי. 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת