00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

חלק ז` / דלהי - It`s A Hell of a Hell

 
 
 
 
 
 

 

כשסיימנו לאכול, הבטנו החוצה בדכדוך. חום האימים, שידענו שממתין לנו בחוץ, דיכא אותנו.

חיפוש מהיר בפלאנט – מצאנו ! קומפלקס פאליקה בזאר - שוק העירייה מתחת  לקונאט פלייס! מה יכולנו לבקש עוד? 

לפי התיאור בספר, מדובר בשוק מקורה, סגור וממוזג – שמחה הציפה אותנו. אפשר לדחות את הסיוט לזמן מה – לטייל וליהנות בלי ערפיח ואבק, חום וזיעה צורבת.

טוב , ברור לכם מה מצאנו. המראה מזכיר את התחנה המרכזית בתל אביב רק במהדורת שנות החמישים ומקורה.  בכניסה מציף אותנו ריח של שתן חריף וזיעה חמוצה. לאורך המדרגות היורדות לשוק יושבים המונים על הריצפה המטונפת והשחורה. ילדים זוחלים עליה ואנשים נחים,  וכן – גם מקבצי נדבות. המוני אנשים דחוסים במעברים ועוברים מדוכן לדוכן.

מזגן? הצחקתם אותי. לחום, לצפיפות ולזיעה הצטרף משתנה נוסף - סגור. סיוט גדול יותר מאשר בחוץ. התאפקתי, הרגשתי שאני "מקטרת" מספיק,  והמשכתי להסתובב. מאות חנויות ודוכנים עמוסים בכל דבר – מוצרי חשמל, סרטי צילום, בגדים, פיצ`פקס.

מחירים ? כמו בהרבה מקומות, כך בהודו -  צריך להתמקח, שהרי אתה תייר ומשום כך – אתה אמור לספק פרנסה למשפחה לשבוע הקרוב אם לא יותר.

אז התמקחנו. אור חיפשה משקפי שמש. ביקשו 900 רופי. בעיני המחיר היה סביר- 90 ש"ח. אור הסתכלה עלי בבעתה. רק רגע אימא, אמרה. היא פנתה למוכר ואמרה 100 רופי. נעצרה נשימתי, היא השתגעה? וכאן החל מו"מ מצחיק, בו אנחנו מטיילים בשוק והמוכר הולך אחרינו ויורד במחיר. אור לא שינתה את הצעתה. בסופו של דבר נירכשו המשקפיים ב- 100 רופי. כן, 10 שקלים.

לקינוח קנינו גלידה- סתמית אבל צוננת, ויצאנו לרחוב הבוער. 

דברתי הרבה על החום,  ואכן מאוד קשה, אם לא בלתי אפשרי, לתאר את החום. זה כמו לתאר צבע לבן לעיוור. מי שלא חווה את החום המהביל והמחניק, רווי הערפיח, המתיישב על כל חלקה טובה בקנה הנשימה, בפה ובאף לא יכול לקלוט את המושג חם. וקשה עוד לתאר את הזיעה הנלווית אליו- פלגי מים, ואני לא מגזימה, זורמים בכל חלק מגופינו. מצאתי את עצמי מסתובבת עם מגבת קטנה צמודה בין הסנטר והצואר - מקום איסטרטגי לקלוט את מפלי הזיעה שנזלו מהפנים כשהם מותירים שבילים באבק והפיח שכיסו את הפנים. הזיעה בשאר הגוף ניספגה בבגדים והחולצה נראתה כאילו יצאנו מטבילה. הזיעה הניגרת חדרה לא פעם לעיניים מותירה אותן שורפות, ובכל חלק אחר של הגוף היא פשוט צוברת אבק ופיח - ומגרדת בטירוף.

אחד התרמילאים אמר לי, שבמשך כל הטיול הוא מנסה לחפש דמוי שיסביר לאנשים בארץ למה הכוונה "היה חם בדלהי", והדימוי שהכי קרוב הוא לדמיין את עצמך,  לבוש בחרמונית כולל מסכת אב"כ על החוף באילת, בצהרי היום. שנינו הסכמנו שגם זה לא יכול להסביר ממש את החום הנורא והלחות המזוויעה. היה כל כך לח עד שבסוף היום בקשתי עזרה בהורדת החולצה שנדבקה לגוף. התקלחנו בכל הזדמנות.

באחת הפעמים אור הוסיפה, אמא את מבינה שלרובם של ההודים שראינו, אין בית לחזור אליו והם לא יתקלחו הערב?

 

 

צודקת. מרוב שהיינו עסוקים בסבלנו לא חשבנו על אחרים- הרוכלים והמוכרים שהינם כל הפועלים השחורים שמגיעים מהכפרים. ברי המזל הם אלה שמקבלים רשות לישון על ריצפת החנות או המסעדה והם מברכים את מזלם. האחרים, ישנים ברחוב. אלה אותם עובדים שמשתופפים בישיבה האופיינית להודים ומטאטאים את המקום במטאטא זרדים קצר ( לא הצלחתי להבין למה לא אימצו את שיטת המטה הארוך, שלא היה מצריך אותם להשתופף ולטאטא) , מעבירים סמרטוט שחור על השולחן , רוחצים כלים, יושבים חצי ערומים יום שלם מאחורי ווק ענק מלא שמן ומטגנים מוצרי מזון. אלה גם אותם עובדים שהובאו לצורך פרויקטים גדולים כגון סלילת כבישים, רכבת תחתית או בניית שכונות, ושהביאו איתם את בני משפחתם-מבוגרים, נשים, ילדים ותינוקות, אותם שיכנו במשכנות צפופות של אוהלים ופחונים שקמו בצידי הדרך.

 

מראה שכיח הוא המראה של חבורת הודים, לבושיי בלויים, מצטופפים מסביב לברז מים ברחוב ושוטפים חלקים אלה ואחרים של גופם.

באחת הפעמים, ירד גשם פתאומי למספר דקות ופסק בפתאומיות כפי שהופיע, כשהוא מותיר שלוליות ענקיות, יצאו הילדים מהבדונים והפחונים וקפצו לשלוליות לשחק.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת