00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

חלק ו` / דלהי – שמחת השניצלים

 

 

 

הגענו למלון שבו הזמינה אור חדרים,  כשהיא מרגיעה אותנו שמדובר במלון, שיחסית למלונות שתרמילאים ישנים בהם, הוא  "על רמה" - מים חמים, מקלחת נקייה ומזגן. טוב שהוסיפה יחסית. היינו מאוד עייפים, מאחורינן כ-24 שעות ערות, אבל זה לא מנע מאיתנו לראות את הטיח המתקלף, החורים הפעורים בקיר וחיבורי החשמל הלא מקצועיים. אכן היה מזגן בחדר אבל הוא הותקן בפינת החדר בגובה 20 סמ"ר מהרצפה והוסתר ע"י המיטה הנוספת שהכניסו ... ! .

 

 

 

אבל המפגש עם אור פיצה על הכל. חיבוקים ונשיקות ושוב חיבוקים וצחוקים ובכי. עוד קודם הודיעה לי אור שעשתה קרחת, לפעמים ראיתי אותה בSkype , אבל כמעט תמיד התמונה לא ברורה או מרצדת. פתאום ראיתי לפני עלמה יפה ומרשימה, שיער קצוץ כמעט בגובה 0- דבר שהבליט את האף הסולד, השפתיים היפות והחיוך המלבב שלה. לא הפסקתי להתלהב מהמראה ומהתעוזה שלה.

 

כמובן שקיבלנו רשימת קניות, שבלעדיהם אין כניסה להורים בהודו ואני בשמחה רצתי למלא באדיקות את כל הרשימה.

 

אז הגענו עם תיק מלא – עשרות שקיות במבה, ביסלי, כיפלי, שקדי מרק, מרק נמס, עוגות, ופלים, עוגיות, נס קפה "עלית", קפה שחור ועוד ועוד. אבל השיא היה- קופסה ענקית של שניצלים מטוגנים שעליהם חלמה כל הטיול- שניצלים של אמא. תגידו איך? אז ככה.

 

ערב לפני הטיסה טיגנתי את השניצלים והכנסתי לתוך קופסת קלקר. הקופסא אוחסנה בתא הקר ביותר במקפיא. אח"כ ארזתי אותה בנייר כסף ובניילון נצמד. כמעט 24 שעות והשניצלים הפשירו בדיוק במידה המתאימה. מי שלא ראה שמחת השניצלים במלון בדלהי בארבע לפנות בוקר, לא ראה שמחה מימיו. אור ישבה על קצה המיטה וזללה שניצלים עד שכאבה לה הבטן.

 

ניכנסתי להתקלח וגם פה חשכו עיני. עובש על הקירות, דוד חשמלי עם חוטי חשמל גלויים ודלי פלסטיק ענק על שרפרף קטן. שאלתי מה זה. היא הרגיעה אותי, זה כדי להתקלח כי לא תמיד המקלחת פועלת. לשמחתי הצלחתי להתקלח עם הזרזיף שיצא מהדוש  (או איך קוראים לצופציק שמתקלחים איתו? )  ונפלתי שדודה. נטפל בעניין המלון אח"כ.

 

 

  

 

בבוקר התעוררנו והצצנו לרחוב. מה שראינו בחטף בלילה כשהגענו, השתרע לרגלינו לאור יום מלא, חם ומהביל - פהאר ג`אנג` המוכר לתרמילאים בכלל ולישראלים בפרט, בשמו של הרחוב הראשי שלו – המיין באזר, רחוב מרכזי באורך של כקילומטר עם המון סמטאות צרות החוצות אותו וניתן למצוא בו כל העולה על הדעת – בתי הארחה /מלונות בכל הדרגות, דוכנים, חנויות, מזון, תכשיטים, בגדים, אינטרנט ועוד ועוד ערימות של סחורות בכל פינה.   

 

 

 

 

 

באור היום המלון לא נראה הרבה יותר טוב. הוא היה ממוקם בסמטה צרה ומשני צידיה כוכים המשמשים, מסעדה, מספר חנויות תכשיטים פשוטים ושירותי אינטרנט. בסמטה מהלכות לאיטן פרות גרומות עטופות בעננת זבובים, ואילו העוברים ושבים, המנומסים שבהם פונים לסימטה כדי לעשות בה את צרכיהם.

 

אימא, המלון עולה 900 רופי ללילה (90 ש"ח) שזה המון אמרה אור, בדכ` ישנים במלונות של 200 רופי ללילה. הסברתי לה, למרות שהיא ידעה, שאני מוכנה לקבל הרבה מהתלאות בהודו אבל עד המלון !! השתלבות השתלבות, חוויות חוויות אבל עד כאן -  אני צריכה מעלית, מזגן נורמאלי, מים חמים ומקלחת תקינה.

 

יצאתי לשיטוט קצר בסביבה ומצאתי ברחוב הראשי, מלון כלבבי – לובי מהודר מרוצף שיש, מבואה ממוזגת, מעלית, חדרים מטופחים ומבהיקים בניקיונם, שרות חדרים ואפילו מסעדה על הגג.  בסך של 1700 רופי ללילה ( להזכירכם - 10 רופי = 1 ),   מלון Hari Pekorio . חייכתי באושר – זה בדיוק מה שאני רוצה.  

 

עכשיו היה לי זמן להביט מסביב.

 

דלהי היא הודו מוקטנת. "רק" 16 מליון אנשים וגם חצי אחוז  מהם נמצא ברחוב בכל רגע נתון, מדובר בהרבה. ואם לחלק מתוכם יש מכונית, תלת אופן, קטנוע, אופנוע, אופניים- אז זה ממש המון, ואם משאיות נכנסות לעיר לצורכי שינוע של סחורות, אז זה בכלל בלתי נתפס. 

 

הקיץ הוא לא זמן לבקר בדלהי. לדברי הרוכלים, התיירים שמבינים, מגיעים לדלהי רק בסביבות נובמבר, עכשיו כולם בצפון הם אמרו.

 

ובכל זאת העיר מלאה המון - המוני אנשים הולכי רגל, מקבצי נדבות, רוכלים הדוחקים את מרכולתם, מצחצחי נעליים שמציעים לצחצח גם את הקרוקס שנעלתי... המוני מכוניות, מיליוני ריקשות, טרליוני אופניים, צפירות רעש, פיח, אנדרלמוסיה צבעונית, רועשת וריחנית, תרתי משמע.

 

לאחר שיטוט להכרת האזור אמרה אור שהתגעגעה לסושי. קצת חששתי לאחר קילו השניצלים המטוגנים שאכלה במשך חצי לילה,  אבל אור הרגיעה אותי. לקחנו ריקשה ממונעת ונסענו לכיכר קונאוט Connaught Place- מרכז עסקים חשוב ומפואר. כיכר ענקית בעלת שלוש טבעות של חנויות ובתי עסקים.

 

 

מצאנו מסעדה  בשם "סושי" ( איזה שם רב השראה ). בכניסה למסעדה, כמו בכל מסעדה שנתקלנו בה בכיכר, עמד שומר במדים מצוחצחים ופתח לפנינו את הדלת. הרגשתי אי נוחות בחולצת הטריקו הבלויה שלי והמכנסיים שלי הגזורים בקו לא כל כך ישר. האי נוחות גברה כשניכנסנו פנימה וראינו את ההידור והפאר של המסעדה.  גווני סגול ושחור, אורות עמומים, סכום מצוחצח והמוני מלצרים במדים אחידים, כירכרו מסביבנו כאילו היינו ממשפחת המלוכה. המלצרים התעלמו באלגנטיות מהמראה המרופט שהצלחנו לעטות עלינו במספר הדקות שהיינו ברחוב תוך חיפוש אחר מסעדה הולמת. ניכנסתי לשירותים- מצוחצחים, נקיים למשעי וריח נעים התפזר בחדר. שטפתי את פני הסתרקתי בניסיון להחזיר את קצוות השיער שהתדבללו מהזיעה למקומם, שמתי מעט ליפסטיק כדי להרגיש כבת אנוש למרות שבחשכת המסעדה איש לא הבחין בכך והצטרפתי לשולחן.

הזמנו כמעט את כל התפריט מבלי להתייחס למחיר ( מתים רק פעם אחת, לא? ), כל סוגי הסושי הקיימים- אפילו עם קוויאר, מלווה בסאקי, בירה ודיאט קולה ( יש שיגידו שהצרוף הוא מוזר אבל זה מה שהיה... ) . למותר לציין שהמוני המלצרים המשיכו לכרכר מסביבנו ולסיום הביאו לנו מגבות לחות, חמות וריחניות שהוגשו לנו באמצעות מלקחיים.

המתנתי בסקרנות, מנסה לחשב את עלות הארוחה. כשהגיע החשבון לא הצלחתי להתאפק ופרצתי בצחוק הקלה. המחיר היה – 1600 רופי ( 160 ש"ח ). אומנם זהו מחירו של חדר במלון מפואר, אבל יחסית למסעדת סושי יוקרתית בארץ המחיר פשוט זול מאוד. לרגע הרגשתי נהדר וחשבתי הינה - הודו ואני נסתדר טוב בינינו.

 

 

 

 

 

     

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת