00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

המסע להודו- חלק ג` / הקבוע הוא – ששום דבר לא קבוע.

 

 

 שדה התעופה בכל מדינה בעולם, הוא המבוא לחו"ל.  כל מי שמגיע לשם חש את ההתרגשות הקטנה המתגנבת בשיפולי הבטן, הרפתקה קטנה ממתינה לי מעבר לדלפק. התחושה הזו חזקה במיוחד בהודו שאליה מגיעים עם בליל של רגשות, ציפיות וחרדות.

גם בשבילי, בשדה התעופה בדלהי התחילה הודו, ההיבט הלא סימפטי של הודו, שבו ניתקל עוד רבות בעתיד.

שורה של משרדי נסיעות המציעים הסעה לעיר. אחד ביקש 200 רופי, השני 350 והשלישי- 500 !!! .

 

בכעס פתאומי החלטנו לצאת לכביש הראשי ולתפוס שם מונית, ואכן – 150 רופי ואנחנו ב"מיין בזאר" בדלהי. שער החליפין אינו משנה ( אם כי לידיעה כללית 10 רופי =1 שקל ) .

 

זה לא הכסף,  שהרי מדובר בהפרש של חמישה או עשרה שקלים, אבל להתחיל את הטיול בתחושה שאתה כספומט והמחיר נקבע אקראית לחלוטין רק מפני שאתה תייר, זו הרגשה רעה.  וכמדובר במשרד נסיעות מסודר ומאושר, התחושה רעה שבעתיים.

 

מאוחר יותר הבנו שהדבר הקבוע ביותר בהודו זה – שאין שום דבר קבוע ובעיקר – המחיר. כל המוצרים החל מבגד וארנק, דרך שכירת רכב ונהג ועד מחיר המלון ואפילו מלונות פאר,  ניתנים למיקוח.

 

באחד ממלונות הפאר שבהם התגוררנו ביקשו כמחיר התחלתי 3700 רופי ( להזכירכם  זה בערך 370 ש"ח ) . הודאתי להם ועמדתי לצאת מהמלון.

כמה את רוצה לשלם? פנה אלי להפתעתי פקיד הקבלה.

אין לי שום ביקורת לגבי המחיר, אמרתי, אכן מלון ראוי, אבל בשבילי הוא יקר. תנקבי במחיר, התעקש הפקיד. אני יכולה לשלם 1500 רופי אמרתי, וזו הייתה אמת. עם יד על הלב לא התכוונתי להתמקח.

טוב, אמר להפתעתי הפקיד.

לציין שמדובר במלון מפואר, מצופה שיש ועם מיזוג, מעליות ושירות חדרים.

 

 

אולי יהיו כאלה שיעקמו את הפרצוף בשאת נפש, כשהם חושבים שמדובר בניצול קפיטליסטי של ההודי המסכן. אבל להודו באים גם כי מאוד זול, אחרת אי אפשר לשהות בה חודשים רבים. המיקוח הוא חלק מהחיים, צריך רק להביט במקומיים.

 

התחושה הרעה מקבלת חיזוק מהעובדה שמשרד התיירות ההודי קובע מחירי כניסה לאתרי תיירות שונים למקומיים ולתיירים, והתיירים משלמים במאות אחוזים יותר מהמחיר שמשלם מקומי. כך בטאג` מאהל, כך בקבר הומיין בדלהי - המקומיים משלמים 10-15 רופי והתיירים 250 !!

 

היבט אחר הוא נושא הקבצנים. וכולנו נחשפנו לנושא בספר/סרט "נער החידות ממובאי". בכל פינה יש המוני קבצנים. בתחילה החמלה עוטפת את הנפש והכאב כלפי החלכאים פושטי היד, פשוט קשה מנשוא. עד לרגע שבו החלטתי לתת נדבה למי מהם. פתאום אותו נער שעמד לידי ונעץ בי מבטים התיישב על הריצפה והתחיל לזחול, הזקן ששכב באחת הפינות התרומם והתקרב אלי בצליעה, משפחה שלמה שחלקה עימי המתנה על הספסל בתחנת הרכבת בהארידוואר, הפכה בין רגע לניזקקים, המטפלים באימם החולה שנישכבה מיד על הריצפה והנערה עם התינוק על מותניה ניצמדת אלי ולא הפסיקה לגעת בי בבקשת נדבה. 

 

 

 

במקלוד גאנג` ישבה ילדה לבושת סחבות באחד הרחובות וביקשה כסף כי היא רעבה. אחד התיירים קנה שקית פירות ונתן לה. היא פשוט זרקה את השקית ובכעס דרשה כסף, מאוחר יותר ראיתי אימא מכה את בנה מקבץ הנדבות כי לא הביא מספיק כסף. צעירה אחרת שהסתובבה עם תינוק מלוכלך ומכוסה זבובים ביקשה אוכל לילד כשהיא מדגישה שאינה רוצה כסף. ניגשתי אליה והיצעתי לה להיכנס איתי לחנות כדי שאוכל לקנות לה מצרכים לתינוק. היא כעסה עלי, צעקה משפט לא ברור והלכה.

 

אני לא כותבת את הדברים בליגלוג או בכעס ואני יודעת שישנם עניים וקבצנים ועוני משווע, אבל אי אפשר להבחין בין האמיתיים למתחזים והם פשוט המונים, וברגע שהגשתי היד לארנק התנפלו עלי בגסות ובדחיפות .

 

והכי בולטת היא העובדה שכל "ההצגה" מופנית לתיירים. הם לא פונים להודים בכלל, גם לכאלה שנראים עמידים, ואלה מצידם מתייחסים אליהם כאילו היו שקופים.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת