00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

First day of my life

הכל בגלל ארון קטן

14/08/2009
 

 
 
ראשית, גילוי נאות. אינני יכול להגדיר את עצמי כ"ארוניסט" וגם לא כ"מחוץ לארון". האמת שלי, כמו של רבים אחרים מהקהילה לדעתי, נמצאת איפושהו באמצע. מי יודע עליי? החברים הקרובים, הוריי ואחותי הגדולה. מי לא יודע? בצבא כמעט אף אחד לא ידע, בלימודים גם כן (למרות שהרבה פחות התאמצתי להסתיר אבל איכשהו הנושא אף פעם לא עלה כי לא יצרתי חברויות קרובות כל כך), גם משפחתי המורחבת לא יודעת ואחי הקטן שעוד 3 חודשים ימלאו לו 18 עדיין לא יודע (אני בימים אלה מחפש את הרגע והזמן הנכון לספר לו). כשאני נמצא במקומות ציבוריים בדרך כלל אני נבוך מלדבר על הנושא ומשתדל לדבר בשקט, למרות שכמובן כשאני יוצא למקומות של גייז ההתנהגות שלי שונה לחלוטין כי אני מרגיש מוגן יותר.
 
אחרי שהורדנו את זה מהשולחן, אפשר להתפנות לנושא החם שמעסיק רבים מה"קהילה" בימים אלה - אאוטינג. הסערה התעוררה למעשה לאור גישתם של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, שהתרעמו על כך שמפורסמים רבים בארץ אינם יוצאים מהארון. בעניין זה אוחובסקי ופוקס הם אמנם קיצוניים אך הרעיון שהם מציגים - שהארון הוא סוג של תועבה (כפי שלצערנו הומוסקסואליות נתפסת בידי אחוזים נכבדים מהציבור הדתי והחרדי) ושיש לשבור דלתות של ארונות בכל מחיר הוטבע כבר לפני מספר עשורים על-ידי הארווי מילק, שהיה פעיל למען זכויות אדם בסן פרנסיסקו של שנות השבעים וגם (לפי הידוע לי) נבחר הציבור הראשון בכל ארצות הברית שהיה גם הומוסקסואל מוצהר.
 
מילק האמין (וייתכן שבתקופתו זה היה אפילו נכון יותר מאשר היום מכיוון שאז היו הרבה יותר ארוניסטים מאשר היום) שהארון הוא המחסום הגדול ביותר בפני התקדמותה של התנועה לשוויון זכויות לקהילה הגאה. יש בכך היגיון מסוים, מכיוון שככל שאנשים נחשפים בחיי היומיום שלהם לרופא הומו, אחות לסבית, קרוב משפחה טרנסג`נדר וכו` וכו` (נראה לי שהנקודה הובהרה...) - כך גדל הסיכוי שהדיעות שלהם ייעשו סובלניות יותר מאשר היו לפני כן. במידה מסוימת אפשר לעשות הקבלה לאירופה של שנות ה- 30 של המאה הקודמת, בה האנטישמיות בפולין ובליטא (בהן רוב היהודים חיו בגטאות נפרדים משאר האוכלוסיה) הייתה גדולה הרבה יותר והרסנית הרבה יותר בהשוואה לשילובם בחברה של היהודים בדנמרק (שהיו רובם חילונים והשתלבו בחברה הדנית). בשיעורי היסטוריה מספרים לנו (או לפחות בכיתה שלי היה זה כך) כיצד ניצב המלך הדני מול המשטר הנאצי וסירב לשלוח את היהודים למוות. כמובן שאינני מתכוון להשוות בין מצבם של היהודים בתקופה הנוראית הזו לבין מצבה של הקהילה הגאה בישראל של המאה ה- 21, אך ההיסטוריה מוכיחה שהתחבאות וריחוק רק מובילים ליותר שנאה מכיוון שקל הרבה יותר לשנוא את ה"קהילה הגאה" מאשר את שלומי המוכר מהמכולת.
 
היציאה הארון היא גם לפעמים פרס גדול - החופש להיות אתה עצמך. אבל, וזה אבל גדול - היציאה מהארון באה בדרך כלל עם מחיר מסוים, והמחיר הזה משתנה מאדם לאדם ומחברה לחברה. לא דומה מצבו של הומו שיוצא מהארון בצפון תל-אביב לבין הומו דתי. ויותר מכך - בחברה החרדית ובחברה הערבית הומוסקסואלים שיוצאים מהארון (במיוחד גברים יותר מאשר נשים) נמצאים בסכנה של נידוי ואף אלימות פיזית קשה. היציאה מהארון (כמו במקרה שלי למשל) היא גם פעמים רבות תהליך ארוך ואיטי המלווה בקשיים והתגברויות על הקשיים האלה. לכן, עלינו לכבד (עד כמה שזה נשמע בנאלי, אבל עובדה שלא לכולם ובטח לא לנו הישראלים שאוהבים מאוד להביע את דעתנו על חייהם של אחרים והבחירות שלהם..) את הבחירות שכל אחד עושה בחייו הוא והחלטותיו האישיות.
 
כלומר, אני מסכים מבחינה עקרונית עם הגישה של אוחובסקי ופוקס שטובת המאבק מחייבת כמה שפחות ארונות, אך אני חולק עליהם לגבי הדרך. אני חושב שהדרך צריכה להיות לשכנע ולהפציר באנשים לצאת מהארון אך אין סיבה לכפות זאת על אף אחד. זאת ועוד, יש מצבים שבהם עדיף לא ללחוץ על יציאה מהארון, כמו למשל כאשר מדובר בנער צעיר אשר עדיין תלוי כלכלית במשפחתו ולכן עדיף שיספר רק כאשר יוכל לעמוד בכוחות עצמו ולנהל את חייו.
 
המעשה של איתן פוקס (הוא צוטט בעיתון "הארץ" אחרי העצרת ש"חבל לו שאמנים מסויימים לא התייצבו לאירוע זה" ונקב בשמותיהם, באופן שמרמז בצורה די ברורה על הנטייה המינית של האנשים שציין/שייכותם לקהילה הלהט"בית) הצליח כנראה להרגיז מספיק את אחד מהאמנים הישראלים שנמצא בארון, ואמן מיסתורי זה כתב כתבה שפורסמה ב- nrg מעריב, בה סיפר שהוא חי חיים מלאים ולא מסתיר את זהותו המינית מכל קרוביו וחבריו, אך אינו מעוניין לספר על כך בתקשורת כי הוא רוצה שיכירו בכשרונותיו "בלי קשר לנטייה שלו". הפחד הזה, שיתייגו אותך, מוכר לי מאוד ואני חושב שהוא מוכר לכל הומו בשלבי יציאתו מהארון. אך אם למעשה אותו מפורסם כבר עבר את השלב שסיפר לחבריו וקרוביו והוא אינו חושש מתגובה קטסטרופלית מהם, מה מונע ממנו לספר לתקשורת? התשובה הבלתי הנמנעת לדעתי היא שאותו אמן חושש שמעשה כזה יפגע בקריירה שלו ובחיים השקטים והשלווים שהוא מנהל, רחוק מהזרקורים הפוליטיים. האם זו זכותו לא לצאת מהארון מסיבה זו? כן. אך האם זה כבוד גדול? בכלל לא. חלק גדול מהזכויות שנמצאות בידיו של אותו אמן והסיבות שמאפשרות לו לחיות את חייו בכזו טבעיות נובעות ממאבקים שעשו בשבילו ובשביל כולנו הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג`נדרים שהעזו לצאת מהארון ולהיאבק על זכותם לרשת את בני זוגם, לאמץ את ילדיהם אחד של השני, לא להיות מופלים במקומות עבודה, ואם נלך עוד יותר אחורה - לעשות סקס בחדרים פרטיים (כן, פעם זה לא היה חוקי כאן..).
 
לדעתי, יהיה עדיף לכולנו אם נימנע מלהוציא מהארון אנשים בכוח ויאפשרו להם לעשות את זה בזמנם, ואם אמנים כמו אותו אמן מיסתורי יכירו בכך שאנשים אחרים עושים את ה"עבודה" בשבילם ויכירו תודה על כך. ארונות הם לפעמים כורח המציאות, אך זה יהיה עצוב מאוד אם הם יהפכו למשהו להתגאות בו בעיני אנשי הציבור בארץ. נערים ונערות צעירים בכל הארץ זקוקים לדמויות חיקוי - הם זקוקים לפוליטיקאים, זמרים, שחקנים, רופאים, אנשי ריאליטי, שחקני כדורגל (אם יש כאלה..), רקדניות, תסריטאים, וכו` וכו` - שייצאו מהארון ויראו להם שהשד אינו נורא כל כך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל לאונרדו יודע אלא אם צויין אחרת