00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

אבא ובת 2

 
 
 
 
הוא פקח את עיניו החומות הגדולות שלאחרונה היו עמומות ולפתע ממוקדות ונוצצות ואמר בצרפתית מפתיעה בצלילותה,  אני עכשיו במעבר.  

במעבר לאן ? שאלה

בין עולם החיים לעולם המתים, הם מחכים לי. לפתע כהו עיניו ומבטו המעומעם בהה שוב בנקודה אי שם בתקרה.

 

אבא, רצתה לאמר למה התכוונת? מה אתה רואה? האם זה דמיון הנובע מההזיות שלתוכן שקע תדיר או שאכן הוא רואה משהו שהיא לא יכולה לראות?

היא התביישה בסקרנותה שגברה על הדאגה והפחד מפני העתיד. האם אכן יש שם אור בוהק, עוטף, מרגיע ומזמין כפי שתארו אנשים שהיו "שם"?  ומי מחכה לך שם? מי בא לקבל את פניך? סקרנותה החקרנית עוררה בה רגשי אשמה.

 

זה בדיוק הרגע שבו מוסקוביץ’, שעד כה גם הוא שכב בוהה וללא תנועה, התעורר. בצלילות מופלאה ובעברית צחה אמר, אני הולך הביתה, וחזר למלמל לעצמו ברומנית. בקלילות מבהילה, הניף את שתי רגליו הדקות כשתי כלונסאות, לבנות, גרומות וכמעט שדופות מעבר למעקה המיטה.

 

אחות ! היא קראה בהיסטריה, אחות !

 

האחות ניכנסה. ירכיה צמודות חזק ושוקיה נעות בעדינות ושולחות את כפות רגליה הקטנות קדימה בצעדים זהירים ובהליכה מתנדנדת מצד לצד, כצעדיו של תינוק שהחל ללכת. בעדינות השכיבה את מוסקוביץ וליטפה את ראשו קלות. כיסתה אותו בשמיכת בית חולים בצבע ירוק דהוי עם כיתובים בלבן אפור, ויצאה מהחדר.

 

היא הצטערה על הסחת הדעת וניסתה לחזור לאותה נקודה, מה אתה רואה אבא? אבל מבטו המשיך לבהות בדיוק באותה נקודה, או לא? תהתה.

 

רעש של נפילה הקפיץ אותה ממקומה וכשהביטה לאחור ראתה את מוסקוביץ, ערום כביום היוולדו, שכוב על הריצפה. הקטטר הוצא באלימות ממקומו וזרם של דם ושתן הציף את הריצפה. מוסקוביץ המשיך לנסות ולהוציא גם את מחט אינפוזיה מהיד כשהוא ממלמל בעברית אני צריך ללכת,  מחכים לי, יש עבודה לעשות.

 

אחות ! היא צרחה.

 

כנראה שהצרחה הייתה חריגה כי שתי סניטריות הגיעו בריצה כשהאחות אחריהן בצעדיה המהדסים כילדה סינית שקשרו את רגליה.

 

שניידר החליט שזה בדיוק הזמן להתעורר מהתרדמת שהיה שקוע בה כבר חמישה ימים והחל לספר את סיפורו ברוסית מתגלגלת ובקצב דיבור, שלא היה מבייש כתב המתאר משחק כדורגל.

 

היא החלה לצחוק. הייאוש מצחיק חשבה לעצמה, מצחיק וסוריאליסטי לחלוטין. מוסקוביץ נאבק באחיות בעוצמה כשהוא צועק שעליו למהר לעבודה,  ושניידר ממשיך ומגביר את מהירות דיבורו כאותו כתב המתאר כדורגלן הרץ במהירות שניות לפני החדרת הכדור לשער.

 

היא הביטה לעברו של אביה. הרעש לא חדר את תודעתו ומוחו נותר נעול למתרחש סביבו והוא המשיך לבהות באותה נקודה בתקרה. היא רצתה להאמין שהוא בוחר לעצמו את העולם שבו הוא רוצה לחיות . עולם שאין בו אחיות ומחטים, עולם שאין בו מוסקוביץ ושניידר.  האם גם אותי הוא לא רוצה בעולמו? תהתה. היא סגרה  את הוילון רוצה להפריד אותו ולהרחיק אותו מהמולה המתנהלת חצי מטר ממיטתו. מוסקוביץ המתנגד ברומנית, המלל המהיר של שניידר ברוסית, והאחיות המנסות להשתלט על שניהם ברוסית, ערבית ועברית.

 

למזלו של אביה, הוא קיבל את המיטה שליד החלון. היא פתחה במהירות את וילון החלון מגלה את השמיים הכחולים בטורקיז בוהק בהם משייטים עננים לבנים. עץ הערבה שצומח ליד החלון מספק מסגרת של ענפים ועלים ירוקים עד כי נדמה שמדובר בתמונה שלווה. קרן שמש שובבה פיזזה על השמיכה הירוקה והדהויה של בית החולים, מתמקמת בין האותיות המודפסות, מוסיפה להן מסגרת זוהרת ומשנה את האפור והדהוי לעליז וחגיגי. רסיסי אבק עלו וירדו על גבי קרן השמש, בוהקים ונוצצים כאבקת קסמים.

 

היא החלה ללטף את ידו הדקה שעורה מדלדל והיא המנוקדת כתמים,  זכר כל המחטים שננעצו בו במהלך החודש האחרון. ננעצו ביד לא מיומנת או לא אכפתית וגרמו לשטפי דם מכוערים על כפות הידיים ובמעלה הזרוע. כל מחט והכתם שהותירה, לוח שנה של חודש יולי בכתמים. הישנים יותר בצהוב חלודה, החדשים בסגול מודגש, וכל החודש בספקטרום הצבעים בין הסגול לכחול. 

 

היא המשיכה ללטף, עוברת מכתם לכתם כעין ספירת מלאי, מרגישה שעליה לגעת וללטף כל כתם, מבלי לדלג ולשכוח אף אחדם. אולי, אולי  כמטה קסמים יעלמו הכתמים וידו החזקה, המוצקה והשרירית של אביה תבקע ותצא מתוך היד הגרומה, היבשה והחבולה כאילו בקעה מתוך ביצה. בדיוק אותה יד שחבקה את מותניה של אימה באהבה ובעדינות, אותה יד שהקפיצה אותה באוויר וגרמה לה לצרוח מהתרגשות ואושר, אותה יד שאליה רצה כשנפלה ונחבלה בבירכה,  והיא חיבקה אותה וסיפקה לה את הנחמה שביקשה ושהקלה על הכאב.

ליטפה וקיוותה שאינו שומע את ההמולה והמאבק, ליטפה ושרה לו שיר בצרפתית, שיר שמלותיו עלו בזיכרונה לפתע, חמישים שנה אחרי ששר לה אותו לראשונה.

 

לאט לאט נרגעו הרוחות, אביה המשיך לבהות בדיוק באותה נקודה, שניידר המשיך למלמל בשקט, ומוסקוביץ , מוסקוביץ ישב בגו זקוף בכיסא גלגלים, האחיות טרחו מסביבו עם שמיכות וסדינים בשיטת קשירה שתבטיח שלא יפול. עייניו הכחולות והגדולות נוצצות באושר, הוא ניצח. אמרתי לכם,  מר מבלי לפנות לאדם מסוים, אני צריך לעבוד. תגידי לאבא שלך, הוא פנה אליה, שממליגה הלך לעבודה ובחיוך רחב אמר לאחיות- קדימה הולכים,  מחכים לי.  

 

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת