00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

אבא ובת 1

 
 
היא עמדה בפתח חדר מספר 17 במחלקה הגריאטרית של בית החולים. שלוש מיטות בית חולים רגילות עומדות אחת אחר השנייה ורק ארונית ווילון מפרידוים בין כאב לכאב. בין מחלה למחלה.

 

אביה שכב במיטה ליד החלון. היא שמחה. אם כבר לשכב בבית החולים אז רצוי ליד החלון, אור טבעי שמציף את המיטה, מדי פעם מתגנבות קרני השמש מבעד לעננים המסתירים אותן ובאות לבקר.

 

מוסקוביץ שוכב באמצע, כשמשני צדדיו חולים משתעלים, נאנחים ויורקים. אליהם מצטרפות מדי פעם אחיות שבודקות חום ודוקרות, אחים שהופכים את גופו מצד לצד למנוע פצעי לחץ, אחיות מעשיות וסניטריות שרוחצות אותו במיטה מדי יום, ווילון, הוילון הנצחי של בתי החולים בצבע דהוי, תוחם את חייו המוארים במנורת ניאון קטנה. בתור נוף – עמוד אינפוזיה. 

 אלה מהווים מציאות חייו מזה חודשיים.  

 

ושניידר?

בודאי שהרבה יותר טוב משניידר ששוכב במיטה הקיצונית הקרובה לדלת הכניסה, וכל הניכנס לחדר עוברים דרכו - אורחים, רופאים ואחיות. המיטה קרובה גם לכיור המשמש את כל מי שניכנס לחדר ויוצא ממנו לשטיפת ידיים הכרחית.

יש כאלה הניגשים בשקט ופותחים את הברז בזהירות, ויש השוטפים את ידיהם כשהם מנהלים ביניהם שיחה בקולי קולות, ומנערים ידיים באויר כשחלק מטיפות המים מוצא את דרכן לפניו ולידיו הגלויות. אי אפשר לדעת אם תודעתו קולטת את הקורה סביבו, כשהוא שוכב על צידו, מכורבל כתינוק וראשו שמוט לאחור בתנוחה לא טבעית שנראית לא נוחה.

לעיתים יש המנגבים את ידיהם ופוגעים בהיסח הדעת בקצה זה או אחר של המיטה, שולחים רטט בגופו המכורבל והוא מכווץ בחוזקה את עיניו העצומות, פולט אנחה וממשיך בתרדמתו.

 

ואביה? אביה זכה. החלון הוא רק שלו. ברצותו יביט וברצותו יוריד את הוילון. הוא מנהל את החדר.

 

זריחת הבוקר מגלה שמים כחולים בוהקים. העץ הצומח לצידו של החלון שולח את ענפיו הירוקים, זקורים לשמיים מספקים נחמה. לפעמים מתיישבות על אחד הענפים מספר ציפורים מפטפטות את שיחת הבוקר וציוצן ממלא את החדר חדווה.  בצהריים השמש עומדת במרכז השמיים וקרניה מצליחות לפלס את דרכן בין ענפי העץ העבות ולהגיע למיטתו  ומלטפות את עצמותיו הכואבות המברכות כל טיפת חום. בערב, השקיעה צובעת את השמיים באדום ההולך וכהה עד לחשכה מלאה שמביאה את הירח והכוכבים.

 

מחשבה מוזרה החלה לנקר במוחה, האם למיקום יש משמעות. מחשבה טיפשית נזפה בעצמה, את בן אדם רציונאלי. אבל הטוטו המקאברי המשיך לנקר במוחה מי יהיה הראשון?

 

פעמים רבות הבחינה באביה שוכב על צידו, אוחז בחוזקה במעקה המיטה. עינייו החומות והגדולות פעורות לרווחה, נעוצות בחלון ובנוף הנשקף בשקיקה ובערגה.  שפתיו המדלדלות גולשות לתוך פיו נטול השיניים. לפעמים ממלמל לעצמו מילים לא ברורות, לפעמים מזמזם לעצמו שיר שרק הוא מכיר את הלחן.

 

לפעמים נדמה לה שהיא מזהה את הלחן וזיכרון עמום ולא ברור מתעורר במוחה ובלי משים היא מצטרפת לאביה בזמזום, ואז היא זוכה במבטו. מבט צלול, בוחן ונדמה לה מאושר.

 

תילחם אבא, היא רוצה לאמר, זה מרוץ הפוך, תשאר אחרון במירוץ הזה. זכית בחלון, זכית באור,  בשמש בציפורים ובשמיים. זכית בתקווה.

 

היא מתגעגעת אליו והיא חייבת לשאול כדי לדעת.  אתה יודע מי אני?  היא שואלת, כן הוא עונה בלחש.  זה מספיק לגרום לה אושר, אבל היא חייבת לדעת, מה שמי?  היא שואלת.  

 

הוא מביט בה בפליאה, כאילו תוהה למה היא שואלת אותו שאלה טיפשית שכזו.

 

רחלה, הוא אומר ברוך,  נוקט בשמה של בת השכנים שכבר לפני שנים עברו דירה ומאז עקבותיהם לא נודעו, מחזיר מבטו לחלון ומהדק שוב את ידיו למעקה.   

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת