רק עץ נטעו ידי? אולי גם זה לא.

אבא אמר שהוא שמח בחלקו. הוא משאיר אחריו מורשת יפה. הוא פרסם כחמישים מחקרים מדעיים והתגליות שלו נלמדות בקורסי מבוא למקצוע שלו.

באתי עם אבא לאזכרה של סבתי. היא קבורה ליד סבא, בכפר שהם השתתפו בהקמתו. מראה קבריהם לא היה עצוב במיוחד. הם היו זקנים שהספיקו לתרום רבות לסביבתם. בבית הקברות הזה היו אנשים שהעציבו את אבא שלי יותר. חלקם היו בחיים – הילדים שלו. הבת פושטת הרגל שסיפרה על מנובלים שעשקו אותה כשהיא רק הראתה סימני חולשה כלכלית קלים. החתן החולה מאוד, של הבת השניה, שבקושי עומד על הרגליים ואני. אני שכבר כמעט ארבעים שנה מתארגן לקראת עשייה של משהו רציני עם החיים שלי והבאתי לו רק נכדים נכים שבטיפשותי הכלכלית הפכו לילדים מוזנחים.

הכפר קיים כשמונים שנה וראשוני הקבורים בו מתו צעירים. חלפנו על פני קברות הרוגי מלחמת העצמאות, על פני האנדרטה לתושב הכפר שנעדר עוד ממלחמה זו, על פני קברות אנשי האצ``ל שניסו להנחית את אלטלנה בסמוך לכפר כמה ימים לפני שהוטבעה בתל אביב והגענו לחלקה מאוד עצובה.

"זאת נפטרה בגיל שש עשרה מגידול במוח, זאת מתה בגיל חמש מדלקת קרום המוח ולזאת הייתה תסמונת דאון והיא נאספה מבית החולים רק אחרי שמתה שם באופן מסתורי, בגיל שנתיים. זה טבע בביצה שניסה לייבש, ביומו הראשון כחלוץ. הוא היה קבור בהתחלה במקום אחר כי הוא היה שייך לארגון שונה מזה של שאר חלוצי הכפר. בסוף הזיזו את העצמות שלו לחלקה ששמרו לזו שנרצחה במאורעות ונאלצו לקבור אותה בטבריה. אף אחד לא זוכר כבר איפה הקבר שלה."

האחיין שלי הופתע לגלות מצבת אישה עם שם משפחתנו שנפטרה לפני 72 שנים. "לסבא שלך היו שתי אמהות," הסברתי ואבי תיקן אותי. "זאת אמא שלי. השניה רק גידלה אותי," הוא אמר וניכר בו שהוא עוצר את הדמעות.