00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סריגה עם שוקו

סיפור - כושי שלה

 
זה היה יום חורף קר ביותר, הגשם טיפטף וטיפטף וטיפטף ונדמה היה שלא יפסק לעולם, בימים כתיקונם אולי היתה עכשיו מהתפכת במיטה החמה מתחת לפוך ומריחה את הריח הזה של הקליה של הערמונים שהיה נישא בכל הבית על תנור הפחמים, אך לא היא ברחוב.
 
מה יש לה לחפש ברחוב בגשם ועוד כל כך מוקדם בבוקר חשבה, אה, כן הטיול בתנועה שכנראה לא יתבצע היום ואף אחד לא טרח להתקשר אליה להודיע שאם יש גשם אז יש ביטול.
 
אז היא הולכת לה ברחוב הגשום, המים מטפטים כאילו יש להם עולם משלהם, היא מתבוננת בשלוליות, יש לה זמן, את כל הזמן שבעולם, מה מחכה לה בבית רק השיעורים המזוועים האלה במתטימתיקה, ושוב לשבת עם אבא שיצעק עליה למה היא לא מבינה ולא מצליחה ללמוד, וגם ההיא מהשיעור הפרטי לא ממש  נחמדה אליה. בעצם מעולם לא היתה נחמדה אליה אבל הורים הם לא חושבים שצריך גם נחמדות במורה לפני שלוקחים את מי שלוקחים כשיעור פרטי והיא שנאה אותה ואת השיעורים המתוגברים איתה.
 
היא דחפה את השיעורים מתחת למיטה שאמא לא תגלה ואבא לא ידע ששוב לא הכינה ויצאה החוצה לחכות לחברים אולי למרות הגשם מישהו כן יגיע ויהיה לה עם מי לדבר. אבל אף אחד לא היה שם ברחוב.
 
אחרי שחיכתה בקן כמה שחיכתה והבינה שטיול כבר לא יהיה היום, החלה לצעוד לאט בכבדות בדרך הביתה, היא מגיעה למגדל המים הישן זה שבאמצע השכונה שלהם, שם יש ספסלים לשבת חלק בגשם חלק אחר מתחת למחסה שלא ממש עוזר בגשם שוטף  אבל שם היא עוצרת, ולמרות שהספסל מאוד רטוב היא מתיישבת.
עיניים היא עוצמת ולפתע משהו מתחכך לה ברגלה, נבהלה כמעט קופצת מהספסל עד השמיים בצרחה לא נורמלית, חלון נפתח ממול ילדה מה קרה את בסדר? כן אני בסדר. זה הכלב שלך? ורק אז שמה לב שיש שם יצור לידה וזה הוא שהתחכך בה, הזקנה בחלון ממשיכה להתבונן בה, היא לא עונה. שותקת. מסתכלת בכלב.
גור שחור, לא יפה במיוחד, מתבונן בה, מחכה, מלקק את כף ידה המושטת אליו ברחמים, היא שבה ומתיישבת על הספסל. הכלבלב מתחתיה ומדי פעם היא נוגעת לא נוגעת בו רק לראות שהוא שם והיא לא דמיינה.
 
הגשם פוסק בינתיים.
היא קמה בהחלטיות עכשיו תיגש הביתה, לא שמה לב גם הכלבלב מתרומם וקם,
היא חוצה את הכביש השקט הזה שאף מכונית לא עוברת בו, שני דתיים שחוזרים מבית הכנסת מתבוננים בה, היא רטובה מאוד, הם יבשים מסתכלים בה בשקט חוצה את הכביש ועוד כביש, גם שם שקט שקט. אין מכוניות.
היא מגיעה לרחוב הראשי, לפתח עוברת מכונית וטראח מציפה אותה במים מהשלולית העמוקה בכביש.
היא מקללת בשקט. לעזאזל איך לא שמה לב שנעצרה ליד השלולית הזו כשאלף פעם כבר הבטיחה לעצמה שתשים לב לא לעמוד לידה כשהיא עומדת במעבר החציה.
 
רטובה מאוד וגם הכלבלב שוב מאוד רטוב ומסכן ואומלל הם עומדים במעבר ומחכים, עוד מכונית עוברת והם נלחצים אחורה שלא ירטבו עוד פעם, פעם אחת היא מספיקה בהחלט, סוף סוף הם חוצים.
היא יורדת במדרון לאט ליד הסופר הישן, הרחבה כולה מלאה שלוליות ו-3 עורבים שמסתכלים בה.
 
ממשיכה הלאה הלאה להגיע כבר הביתה להחליף ליבש.
מגיעה.
הכלבלב איתה.
אמא, היא נכנסת בסערה הוא הלך אחרי, רק לעשות לו  אמבטיה ולנגב אותו אני מבטיחה הוא לא ישאר כאן.
אמא מתבוננת בה במבט עייף, אולי די עם החיות שאת מביאה לכאן היא אומרת בשקט באי רצון, אמא שלה לא אוהבת בעלי חיים. בקושי בקושי הסכימה שהוא יכנס, ישר לאמבטיה והם מתרחצים, מתנגבים היא במגבת הגדולה שלה והוא בסמרטוטים שאמא שלה מביאה. תוך שהיא מנגבת אותו במרץ היא מגלה שיש לו פרווה מאוד יפה כשהוא יבש כזו מתולתלת שחורה ונעימה ורכה למגע. גם העיניים שלו חומות כאלה וגדולות ונבונות. והיא מתאהבת. כשהיא מתאהבת אין סיכוי שמישהו יקח לה את זה.
 
בלהט היא יוצאת משם לחפש את אבא ממנו תבוא הישועה היא יודעת. ואבא מתרצה אבל את יורדת איתו בבוקר ואת מטפלת בו. כן אבא היא הבטיחה כל מה שיכלה רק שיתנו לו להישאר איתה.
 
כושי היא קראה לו. כושי כלב נבון וחכם שלי, המגן האישי שלי, כך קראה לו. וכושי אכן עשה מה שצריך. ליווה לכל מקום, נבח בקולי קולות על הפורץ שניסה להכנס הביתה בערב שבת, רק דבר אחד כושי לא יכול היה לעשות להעיר את אבא כשגנבו להם את המכונית. ואבא פנה לכושי ואמר לו בצער רב, לא יכולת להעיר אותי? מילא נקבל אותו חדש עוד מעט.....
 
והיא מתגייסת וכושי מלווה אותה , מחכה לה בסיום הטירונות ואז זה קורה, אמא שרוצה לעשות לה מסיבה ומזמינה את כל העולם ואשתו והיא נשלחת להביא את המאפים, כושי מלווה אותה ברצועה, אך אבוי לחנות לא נותנים לבעלי חיים להכנס והוא כלב ממושמע יושב בחוץ לבקשתה ומחכה, ומחכה, והיא יוצאת ואין כלב ואין רצועה.
למה לא הסתכלה.
כושי היה איתנו 10 שנים כאשר נחטף. כושי הכלב היחיד שעליו אצטער עד סוף ימי חיי. כושי שנתן לי כל כך הרבה טעם בימים קשים. כושי שהגן ושמר מכל משמר ולא נתן לאיש להתקרב כשהייתי בסערה. אך איפה אתה כושי ומי לקח אותך. זה מה שהייתי רוצה לדעת. אני רק מקווה שהגעת לבית חם ואוהב כמו שהיה לך הבית שלנו באותן 10 שנים.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
ארכיון פוסטים
נקה
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אמא של דפנה אלא אם צויין אחרת