00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אמא של...

המספריים של אדוארד

05/08/2009

תשע שיחות שלא נענו מופיעות על צג הנייד כשאני חוזרת מהישיבה. כולן מהבית. אני לא מספיקה להתקשר והטלפון מצלצל. אני עונה והצעיר שואל אותי בקול אומלל מעט: את יודעת מה הוא עשה לי?
לא, אני עונה, איך אדע?
הוא סיפר אותי.
הלב שלי מתחיל לפעום במהירות, הדם זורם בעורקי והפיוז מדליק לי את המוח: הוא עשה מה?
סיפר אותי.
אני באה, אני אומרת לו ומנתקת. אני מתחילה לסדר ניירות, והשאלות עולות לי בראש. סיפר אותו? הוא נשמע יחסית רגוע.

אני מתקשרת שוב: ספר לי מה קרה.
הוא מספר לי די בשלווה שהגדול התעקש שהגיע זמנו להסתפר (מה שנכון נכון, אבל אני אף פעם לא עומדת על זה), ונתן לו כסף שילך לספר. הוא סירב ואז הגדול איים עליו שאם הוא לא מסתפר, הוא מגלח לו את הראש. אחרי משא ומתן שארך זמן רב הוא הסכים לתספורת תוצרת בית.

אתה נשמע לי די רגוע, אני אומרת לו. אני לגמרי לא, הוא עונה ואני לא יוצא אף פעם מהבית.
אחרי הסיפור אני קצת פחות כעוסה ויותר משועשעת אבל אני משתדלת לשמור על קור רוח מכל הכיוונים. בדרך הביתה אני מהרהרת בגבולות המיטשטשים בין מעשה קונדס להתעללות. לא משהו שחוויתי, אבל שמעתי סיפורים וקראתי ולפעמים אני לא יודעת אם התגובה שלי מוגזמת או פחותה. בסקרנות מהולה בדאגה אני עומדת מאחורי הדלת, מחכה שתיפתח. אני רואה אותו, כולו עלבון, יפה כל כך, הנסיך שלי בעל עיני התכלת הענקיות שפתאום לא נחבאות בתוך ערימת שיער מבולגנת. התספורת קצת עקומה אבל לא בלתי ניתנת לתיקון וחוץ מזה, הוא פשוט יפיוף.

בוא נלך למספרה, אני אומרת, היא תתקן את זה קצת, זה עקום.
לא יוצא מהבית עכשיו, מחר.
נו, מחר כל המספרות סגורות, יום שני.
לא `כפת לי, אני עצבני עכשיו.
הגדול מופיע למשמע הדיון.
אני מפנה אליו מבט כועס, לא היית צריך לעשות את זה.

לא הכרחתי אותו, הוא הסכים.
איימת עליו.
הוא חייב היה להסתפר, אי אפשר היה להסתכל עליו.
לא החלטה שלך.
הוא אחי ואכפת לי.
הטונים מתלהטים ואני אומרת עוד כמה משפטים כמו: יש חוקים בבית הזה.
אז את רוצה שאלך?
פעם הייתי נבהלת מהאיום הזה. תכף ראיתי אותו מתגלגל בתוך קרטון בפינת רחוב. היום אני יודעת שהוא מפונק מיד, הכי רחוק בשבילו ללכת זה החדר שלו.
אל תיתן לי לעצור בעדך, אני עונה לו, והוא הולך לחדרו.

אני מנסה לשכנע את הצעיר ללכת למספרה והוא עומד בסירובו. האמת שזה לא כזה נורא, מין פרוע מסודר. דומה קצת לתספורות המשונות (בעיני) של לירן דנינו ודניאל תבורי בכוכב נולד. אולי יש לגדול אפשרות למקצוע אלטרנטיבי. אני מוותרת. עוד יום יומיים הוא ירגע, מקסימום ילך עם כובע, לזה אנחנו הרי רגילים.

מידי פעם הגדול יוצא מחדרו, מעיף לעברי מבט בודק את הלך הרוח שלי. אני לא מתייחסת אליו. לפעמים צריך להניח לדברים לשקוע.
חוץ מזה, שיער גדל.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

35 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל CreazyMom אלא אם צויין אחרת