00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הבלוג החדש של ע ל ו מ ה

"המסע" שלי

הקדמה

לפני כמה שבועות קיבלתי לידי את הספר "המסע" של ברנדון בייס. ספרי ניו-אייג` הם לא ממש ברפרטואר הקריאה שלי, אבל הכרות חדשה (עם אמא של ילדה מהגן של בן השבע שלי), ובכלל הגן האנתרופוסופי, הכניסו קצת רוחניות לחיי, אז לא פסלתי על הסף. קראתי, התרשמתי (במידה מסוימת), פיקפקתי (במידה מסוימת), והמשכתי לעבד את הרעיון בראשי. החברה שנתנה לי את הספר הציעה להנחות אותי בתהליך, והמליצה גם על כמה אפשרויות אחרות, כולל מישהי שגרה לא רחוק שלמדה את הנושא אצל ברנדון עצמה ("אבל כרגע היא אצל ברנדון אז לא תוכלי לעבור את התהליך אצלה" היא אמרה).

במקביל, ובלי קשר, שיניתי לאחרונה את הטיפול המשפחתי המלווה אותנו. במקום מטפלת הפוגשת אותי ואת בן השבע ביחד, עברתי למטפל פסיכולוג שמטפל במשפחה כמכלול (כלומר, גם בילד בר-המצווה שלי [1]), אבל דרכי – רק אני פוגשת אותו, אחת לשבוע.

לפני שבועיים-שלושה, אחרי שסיימנו סידרת פגישות שנסבה סביב הילדים והדינמיקה בבית, העליתי נושא שקשור אליי: מיסוך רגשות. סיפרתי למטפל על שני אובדנים משמעותיים שחוויתי לאחרונה. האחד, מותה של "זקנת הקומונה" שלנו, ציפי מעין, שנפטרה לפני שנה וכמה חודשים. כבר כתבתי על מקומה החשוב של ציפי בחיי. השני, מותה של "זקנת השבט" שלנו, הדודה של אמא שלי, שנפטרה בשיבה טובה, בגיל 93+, לפני ארבעה חודשים. הדודה הזו של אמא שלי, על גילה המופלג, היתה המאזינה הקשובה ביותר שלי. בהתחשב בעובדה שאמא שלי עם הטרשת הנפוצה שלה כבר מזמן לא "קשובה" ולא ברת שיחה, הדודה הזו היתה האדם היחיד בהווה שלי שהעניק לי unconditional love. היא שמעה על התמודדויותיי עם הילדים, על הפרויקטים שלי בעבודה, הבינה איתי את נושא הפוליטיקות באיחוד האירופי, עקבה אחרי הצעות הפרויקטים שלי (ועכשיו כבר לא פה כדי לשמוח איתי על שאחד הפרויקטים זכה במימון). היא היתה אשת שיחה נהדרת, והיא חסרה לי מאד. בהיותה אישה אצילה מעין כמוה, היא תרמה את גופתה למדע, כך שגם לוויה לא היתה וה-closure חסר. ביום בו נפטרה הייתי בדרכי אליה, אבל היא נפטרה לפני שהגעתי והפקקים שבדרך גרמו לכך שלא היה כבר איש בדירתה עד שהגעתי, ואני הסתובבתי וחזרתי למשרד. בכיתי קצת תוך כדי נהיגה, אבל מהר מאד הבנתי שתכף אגיע, מחיתי את הדמעות, שמתי מסכה, והמשכתי בחיי.

העליתי את הנושא בפני המטפל. את העובדה שקשה לי אובייקטיבית, שקשה להתמודד לבד עם גידול שני ילדים מאתגרים, בעיקר עכשיו כשאבא שלהם חי בארה"ב ולכן כל הנטל נופל עליי והמורכבות הפסיכולוגית גדלה. ששני האובדנים האלה, בעיקר האחרון, מותירים אותי עוד יותר לבד משהייתי קודם. ושבכל זאת, אני ממשיכה לתפקד, ממשיכה לתקתק, כאילו בולעת את הרגשות.

המטפל הסביר, קודם כל, שכקורבן התעללות מינית בילדותי מיסוך כזה של רגשות הוא דרך התמודדות מוכר. הוא גם נתן לי תרגילים של חישוב הרווח שיש מהכלי הזה, ואח"כ הנחה אותי לנסות ו"להישאר ברגש" כשאני שמה לב שאני ממסכת רגש.

אעזוב פה את המשך השתלשלות העניינים בנושא מיסוך הרגשות, בעיקר כי גילינו שמעבר לעובדה שהכלי שימושי, הרי שהוא לא משתק אותי, ובעבודה למשל, אני כן חווה מנעד רגשות שלם ונורמלי. אבל ההנחיה "להישאר ברגש" הידהדה לי עם הספר "המסע", ובשבוע שאח"כ דיברתי על כך עם המטפל.

היה משעשע לשמוע את תגובתו של המטפל לשאלתי אם הוא מכיר את "המסע", כי מסתבר שאותה מטפלת עליה המליצה חברתי, היא אישתו של המטפל! יותר מדי קצוות התחברו יחד, והרגשתי שהעולם מכוון אותי לעבור מסע שכזה. אז חיכיתי שהמטפלת תחזור מהנסיעה שלה, ומיהרתי לקבוע פגישה.

השבוע עברתי את המסע הראשון שלי (והיחיד, בינתיים).

המסע

המסע כולל התמסרות ודמיון מודרך. שני כוחות בתוכי התנגדו לתהליך והייתי צריכה להיאבק בהם: האחד הוא המודעות שלי, הרציונאליות. קראתי את הספר, ידעתי בערך מה אמור לקרות, היה לי קשה לשחרר ולתת לדברים לקרות, והיה לי לא פשוט להאמין, וגם לא להתאכזב מעצמי ולהתמלא תסכול תוך כדי התהליך. השני הוא הרגישות שלי לאחר. היה לי לא פשוט לדעת שהמטפלת יושבת שם כל הזמן הזה ומנסה "לחלוב" ממני את התהליך, ושאני מאכזבת אותה או מעייפת אותה...

בסה"כ הצלחתי להתגבר על שני אלה! אמנם היתה להם השפעה, רגשות "מהראש" השתלטו מדי פעם על התהליך, אבל היה גם דמיון מודרך משוחרר. אמנם סבבתי קצת סחור סחור באותם רגשות, אבל הצלחתי בסוף לשבור את המעגל. אמנם לא הגעתי אל אותו "חור שחור" פנימי עמוק, אבל הגעתי למקום טוב.

אז התחלנו בשיחת הכרות. כל מה שהבאתי איתי היה קצת הרבה, ולא לגמרי מיקדתי על מה אני רוצה לעבוד. בכל זאת התחלנו, ונתנו לדברים לקרות.

ישבתי בנוחות, מוקפת כרים, בעיניים עצומות. המטפלת הינחתה אותי לנשום עמוק ולהירגע. נשמתי כמה וכמה נשימות. העיניים נשארו עצומות, וכך נשארו לאורך כל התהליך, שנמשך שעתיים.

לאחר מספר נשימות ארוכות והתמסרות לתהליך, ביקשה המטפלת שאנסה לאתר איזה חלק בגוף שלי "מאותת" לי (היא לא השתמשה במונח הזה, לדעתי, אבל זו היתה ההבנה שלי). לא ממש ידעתי למה היא מתכוונת, וגם הישיבה לא היתה לגמרי נוחה כך שהיו אי אילו איזורים בגופי שדאבו משהו, אבל הנחתי שלא לזה היא מתכוונת. די מתסכל לשבת כך ולדעת שמשהו צריך לקרות... מהר מאד הרגשתי חום בקצה הראש, נראה לי שזה היה סוג של הסמקה של תסכול, אבל בחרתי לדווח על האיבר הזה כמאותת הראשון. קצה הראש שלי חם, משרה עליי מין צבע בורדו שכזה. המטפלת שאלה לאיזה רגש זה מתקשר, והרגש היחיד שהרגשתי שמציף אותי באותו רגע היה תסכול.

המטפלת רשמה את הדברים (אני מניחה, לא ראיתי) וביקשה שאתן לתסכול הזה למלא אותי, להתפוצץ בתוכי – נדמה לי שזה היה המונח, או לפחות נדמה לי שבאחד השלבים זו היתה ההנחיה. בכל אופן הכוונה היא להרשות לרגש הזה להציף אותי, "להיות ברגש". נתתי לו, והמשכתי לנסות להיות קשובה לגוף שלי. העיניים שלי היו עצומות, ודרכן ראיתי כתמי אור שונים, מרחפים ומשנים צורה. אני חושבת שהאור שראיתי היה פשוט האור שחדר דרך העפעפיים, ושינויי הצורה היו עקב מצמוץ גם בעיניים עצומות, ואולי סתם זרימת דם דרך העפעפיים. בכל אופן מראות סגולים ושחורים ריחפו סביבי, ולאורך זמן היה לי קשה להתנתק ממה שבאמת ראיתי "מול" העיניים (או לפחות ע"י העיניים). באחד השלבים אפילו ריחף מולי "כתם", ואני די משוכנעת שזה היה אחד מאותם כתמים שממילא מרחפים לי על פני הרשתית או בתוך גלגל העין. בכל אופן דיווחתי על חלקי גוף שונים שאותתו בי – החום התפשט לחלקים אחרים בראש, הגרון שלי ניחר וקצת כאב (תחושה מוכרת, הגרון שלי הוא הרבה פעמים "המפלט ההומיאופתי" שלי, וגם של בן השבע), העיניים גירדו בשלב מסוים, כאילו יש בהן חול, למרות שמצבן לא השתנה, הן נותרו עצומות. לכל אחת מהתחושות האלה הצלחתי להתאים גם רגש, והפתיע אותי שהרגשות התחלפו, ולא נותרתי בתסכול.

לקח לא מעט זמן עד שהפסקתי "לראות" בעיניים, ועברתי לדמיון מודרך. אני חושבת שזה היה בשלב בו המראות שראיתי, האורות הסגולים והשחורים, הפכו למעין מצגת אורות שנראית כמו נסיעה במנהרה, או יותר נכון צניחה דרך מנהרה, שקירותיה מחליפים צבעים/אורות. דימיתי אז שאני צונחת דרך הגרון פנימה לתוך הגוף, אם כי לא הצלחתי להחליט אם אני זה מה שאני באמת מדמה או שפשוט כל-כך נמאס לי להיות תקועה כל הזמן "בתוך הראש" והגרון הניחר היווה הזדמנות לברוח מהראש ולעבור לשאר הגוף.

בשלב הבא הרגשתי לחץ, לחץ בחזה. וממש דמיינתי את עצמי כלואה שם, כמו פיית-אש כתומה בהירה, שמתרוצצת בתוך בית החזה ומחפשת פתח יציאה. עזר לי שהמטפלת הביעה התפעלות מההתקדמות. מילות עידוד כמו "יופי" ו"את מדהימה" עזרו לתסכול להתמוסס, ואיפשרו לי להשתחרר מהתחושה שלא אצליח להתמסר.

בזמן ששהיתי בלחץ, המטפלת הנחתה אותי "להרים" את שכבת הרגש הזו, נדמה לי שהיא ממש אמרה "להרים כמו להציץ מתחת לשטיח" ולעבור לשכבה שמתחת. שוב הרגשתי קצת לא מבינה, אבל נתתי לעצמי לשקוע וסתם להיות. לא לקח הרבה זמן עד שהרגשתי משהו צורב בקיבה, והרגש שהצמדתי לתחושה היה "ייאוש". היה גם פחד, והיה גם חוסר אונים, נדמה לי שאחד היה באיזור הרחם, השני בתחתית האגן. תחושת הצריבה בעיניים (חול) הופיעה פתאום באמצע המסע בחלל הבטן.

אני זוכרת שהמודעות הפריעה לפחות פעם אחת, והמטפלת ציינה שאנחנו הולכות במעגל ושאנסה לצאת ממנו, ואני שוב קצת איבדתי אמון ביכולתי והייתי מתוסכלת. אבל היו גם עוד חוויות מעניינות, כמו צניחה למשהו שהרגיש כמו בריכה של שמן חמים. הייתי כמו חץ, רגליים למטה וידיים מתוחות למעלה, וריחפתי/נוריתי כלפי מטה דרך השמן שעטף אותי בתחושה נעימה. המטפלת שאלה אם יש לזה קצה, הנחתה אותי לנסות להגיע לקצה. ואכן אחרי כמה דקות הרגשתי שהרגליים שלי מגיחות מתוך השמן ונוגעות בנוזל קריר. צנחתי עמוק יותר לתוך הנוזל הקריר, מעין נוזל כסוף (קצת מזכיר דם של חד-קרן מהארי פוטר). גם הצניחה בנוזל הזה לא היה בלתי נעימה, אבל היתה שם תחושת קלסטרופוביה – לא יכולתי לראות שום דבר סביב. אמנם לא היתה לי תחושת מחנק, וגם את הידיים יכולתי לשלוח לצדדים, אבל העור שלי היה חנוק, כאילו אני עטופה בדבק. המשכתי במסע מטה מטה בתוך הנוזל הכסוף, עד שהגחתי מהצד השני והגעתי למשהו שנראה כמו מערת הפעמון – מקום אפלולי, עם תקרה מורמת. ישבתי שם. לא על הרצפה, אלא באויר. תהיתי אם הגעתי לחור השחור, אבל כשהמטפלת שאלה איך זה מרגיש, הבנתי שאין לי פה שליטה. זה לא שרציתי לקום, אבל גם לאו דווקא רציתי לשבת, ומשהו מיסמר אותי למקום.

הייתי תקועה שם איזשהו זמן, כשפתאום השתנה הנוף. הרגשתי שאני עומדת בפתח מערה. סביבי סלעים אפורים בהירים, מוארים באור רך – כאילו פתח המערה פונה ישר לתוך יער, והשמש עוברת דרך העצים. עמדתי בפתח המערה כשהידיים שלי פרושות לצדדים, קצת מאחוריי, נוגעות בסלעים שבפתח המערה, ולא היה פשוט להרפות מהם. המטפלת הנחתה אותי לתת לאור לשטוף אותי, ולהעז לעזוב את הסלעים. צעדתי קדימה, כאילו הולכת יחפה על מחטי אורן, בין עצים. כעבור איזשהו זמן הגעתי לקרחת יער. הדשא היה ירוק ורך, השמיים היו כחולים יפיפיים, האויר היה נעים, בדיוק במידה הנכונה. ישבתי שם על הדשא, והרגשתי נעימות. כשהמטפלת שאלה אם אני יכולה להמשיך, הרגשתי שאני נשכבת על הגב, ואז "צוללת לאחור" לתוך האדמה והופכת לדגיג ששוחה במעמקי האדמה. על השאלה איך זה מרגיש, עניתי "מטופש", והמטפלת הנחתה אותי לחזור לקרחת היער הנעימה.

בשלב הזה עצרנו את הצלילה. נראה לי שלא הגעתי לחור השחור, אבל כנראה הגעתי מספיק רחוק, והגעתי למקום טוב מקום שהרגיש בטוח. עכשיו, כשהגעתי למקום הזה, הנחתה אותי המטפלת "לקחת אותו איתי", לתת לו לשטוף את המקומות בהם הייתי. היא הזכירה לי את הקומות, אחת אחת, בכיוון הפוך, והנחתה אותי לתת לאור הנעים, לשמיים הכחולים, לשטוף אותם. התחלנו בפתח המערה, משכתי את האור הנעים של קרחת היער והארתי את פתח המערה. המטפלת שאלה איזה מסר יכולה קרחת היער למסור לפתח המערה (נדמה לי ששאלה אחרת, אבל זו היתה המשמעות, פחות או יותר). המסר היה "שווה להעז לעזוב את הפתח ולהתקדם קדימה". משם לקחתי את האור פנימה והצפתי את המערה האפלולית. המערה התכסתה דשא, והתקרה שלה נעשתה שמיים כחולים. גם הנוזל הכסוף ושכבת השמן התמלאו באור, ולאט לאט טיפסה איתי ההרגשה הזו למעלה למעלה למעלה. לפיית האש המתרוצצת בלחץ של בית החזה הבטחתי שיש פתח יציאה. לגרון הניחר הוטב כשזרם דרכו האור הנעים. לאט לאט התמלאתי כולי באוירה הנעימה והמוארת, וכשהגעתי לתחנה הראשונה, אל קצה הראש, הרגשתי ממש כאילו כל קליפת הגוף שלי היא שמים כחולים, וכולי ממולאת באויר הנעים של קרחת היער. קשה להאמין שתיארתי את התחושה במילים "כולי שמים", כשקודם, כשקראתי את הספר, נשמעו לי מגוחכים תיאורים מסוג "כולי" משהו (אהבה, אלוהים, וכו`).

עכשיו כשהייתי במצב הנינוח והממולא הזה, בשלווה הזו, הנחתה אותי המטפלת להבעיר מדורה – מאש טובה, שנותנת חיים. כשהיתה האש מוכנה (נידמה לי שבסדר הזה), היא ביקשה שאבחר לי מדריך שילווה אותי. בחרתי את האיש שאני אוהבת[2]. אחריו היא ביקשה שאזמן את עצמי, בצעירותי. לזימון יש משמעות. יכולה להופיע לי אני בכל גיל, אבל לזו שמופיעה יש עניין לא סגור שעכשיו, סביב המדורה, יש הזדמנות לסגור אותו. הופיעה לי אני בת השמונה-עשרה. המנחה שאלה אם לבת השמונה-עשרה יש מה להגיד לי, אבל לא הרגשתי שיש משהו שאני לא יודעת עליה. אני מאד מודעת לעצמי בכל הגילאים, אני גם מנתחת לא מעט אחורה וקדימה, ולא היה לה מה לחדש לי. אבל לי היה המון מה להגיד לה.

ניחמתי אותה שהבדידות שלה היא לא באשמתה. לא היתה לה ילדות, והיא לא אשמה. סיפרתי לה כמה היא מוצלחת, וכמה עוד תצליח. סיפרתי לה שאנשים יאהבו אותה, שתפסיק להאמין שלא. סיפרתי לה שיש כזה דבר אהבה אמיתית, אפילו אם היא מגיעה רק אחרי גיל 30, וששווה לחכות. ובעיקר חזרתי ואמרתי "לכי לטיפול, אל תישארי לבד עם הקושי, ואל תברחי איתו לביחד. לכי לטיפול!". וחיבקתי אותה – חיבוק שכמהה לו כל-כך... – ואמרתי לה שאני אוהבת אותה.

המטפלת ביקשה שאזמן עוד מדריך, "מדריך להתרת נדרים". לא הבנתי מה משמעות התפקיד, אבל המדריכה שהופיעה לי היתה הדודה שלי אמא שלי, שנפטרה לאחרונה. המטפלת ביקשה שהמדריכה תגלה לי איזה נדר נדרה בת השמונה-עשרה, נדר שאולי הוא כבר מיותר לי ואפשר לוותר עליו. הנדר הוא "לא להיות כמו אמא שלי". המטפלת ביקשה שאפרט. הנדר הזה כלל להשלים לימודים אקדמיים, לא להציל את העולם (על חשבון הילדים שלה), לא להפוך אף אחד מהילדים שלי לפרטנר שלי, וגם לא להתגרש... המטפלת שאלה מה ההשלכות של הנדר הזה, ועניתי "מודעות" – כל הזמן לעקוב אחרי עצמי ולנתח את מה שאני עושה, ולוודא שאני עומדת בהחלטה (ולהתאכזב מעצמי כשאני לא). מאד מעניין לחשוב שהגיע הזמן לוותר על הנדר הזה וההשלכות שלו. המטפלת שאלה איזה נדר חליפי אני לוקחת על עצמי, ועניתי "לאהוב את עצמי כמו שאני".

עכשיו המטפלת ביקשה שאזמן עוד מדריך, "מדריך קרמתי". אמא שלי הופיעה. המטפלת ביקשה שהמדריכה תספר לי איזה רווחים היו לי מהילדות שהיתה לי. לא הצלחתי לקיים דיאלוג כזה עם אמא שלי. הרגשתי שלמדתי את המסר ש"כל אחד יכול רק מה שהוא יכול", ושיש מקום לסליחה לאמא שלי על הילדות שנתנה לי, אבל לא התאים לי לקיים את הדיאלוג הזה עם אמא שלי כמדריכה. המטפלת הציעה שאוותר על אמא שלי כמדריכה ואחזור לשני המדריכים האחרים, אולי הם יוכלו לעזור. אבל גם זה לא היה פשוט. הדודה של אמא שלי טענה ש"לאמא שלך יש שני ילדים נהדרים, הרווחת הרבה מאד מהילדות שלך" ולא הסכימה לתת מקום לכאב. האיש שאני אוהבת לא הסכים לקבל את העובדה שילדים צריכים לעבור ילדות שכזו, ושיש בה רווח. נותרתי עם התובנה שכל אחד יכול רק מה שהוא יכול.

נדמה לי שזה היה בשלב הזה, שהמטפלת הנחתה אותי לבקש מהמדריך הראשון, האיש שאני אוהבת, לנקות ממני את המשקעים הרעים, ששקעו בתאים שלי, מאז ילדותי. היא הציעה כל מיני אמצעי ניקוי, אבל אני בעיני רוחי דמיינתי ניקוי בעזרת את חפירה, כמו גירוד שלג מאספלט. דקות אחדות הרגשתי את האספלט מגורד מגורד מגורד, וכשהודעתי שהעבודה הסתיימה, ביקשה המטפלת שעכשיו המשטח החלק, הנקי, ילוטף. אבל כלל לא היתה לי תחושה נקיה, את החפירה גירד את שכבת השלג הבוצי, אבל האספלט תחתיה היה מלוכלך, והרגשתי צורך לטאטא אותו במטאטא כביש, וגם אחרי הסרה של שכבת חצץ, עוד לא הרגשתי שהמשטח נקי וביקשתי גם ניגוב במטאטא עדין ולבסוף גם במגב ומטלית לחה... בשלב הזה המשטח הרגיש חלק והיה מקום לליטוף, וכשהמטפלת הציעה ליטוף בצעיף משי לי דווקא התאים ליטוף בנוצה. דקות אחדות לוטף המשטח בנוצה, מפויס.

בשלב הזה ביקשה המטפלת שאזמן עצמי-עתידית. ראשונה היתה אני של "מחר". המטפלת שאלה במה היא שונה ממני. לא היה לי פשוט לענות. לאני של מחר היו כל-כך הרבה משימות על האג`נדה, שלא ברור שתצליח לשים לב במה היא שונה. אפילו אני של השבוע הבא (שתהיה עסוקה באריזה לקראת הטיסה לארה"ב) ואפילו אני של עוד חודש (שבדיוק תנחת בחזרה ותהיה עסוקה בלהעלות אחד לחטיבת הביניים ואחד לכיתה א`) לא הצליחו להתפנות כדי להבחין בשינוי, פרט אולי ליכולת טובה יותר להתמודד עם תסכולים – ליכולת להתמלא בשמים ובקרחת היער. אני של עוד חמש שנים היתה יותר אופטימית, אמרה שיותר קל, אולי היא אפילו לא לבד... המטפלת הנחתה אותי להתאחד עם הדמויות, להתמזג איתן.

היה מעניין לדבר עם אני בת השמונה-עשרה ועם אני בעוד חמש שנים. זה התקשר כל-כך יפה לספר הנהדר שאני קוראת עכשיו "אשתו של הנוסע בזמן" (מומלץ מאד!).

אני של היום (זו של שלושה ימים אחרי) מרגישה שעומס החיים שאחרי קצת היקהה את החוויה. אבל היה מרתק לדבר עם בת השמונה-עשרה, היה מפליא שהאיש שאני אוהבת הופיע באופן כל-כך טבעי כמדריך, ואני חושבת שהרווח הגדול ביותר הוא היכולת הזו להתמלא בשמים ובקרחת היער, כדרך להתמודדות עם קשיים.

בינתיים במסגרת הטיפול הפסיכולוגי, יש תחושה שאני מוכנה לעשות צעד משמעותי קדימה.

מי שהגיע לפה בחיפוש אחר Free iPhone, טעה בכתובת...


[1] משעשע שבתחילת ההתבלגות שלי, ילד בר-המצווה הוא זה המכונה "בן השבע", ובן השבע נקרא אז "התינוק שלי" או "בן השנה שלי"

[2] ההוא שקוראי הותיקים הכירו בתור "אהובי", ובשלב מסוים החלפתי את כינוי ל"הבן זונה", אבל מאז עברו שנים וחזרתי להרגיש את האהבה, גם אם מרחוק

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

4 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ע ל ו מ ה אלא אם צויין אחרת