00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

חיים על ארגזים

בשבוע שעבר עברנו דירה. בשעה טובה באמת. שנה נמשכה הבניה, עוד שנתיים אחורה של בירוקרטיה, ואתה זוכה להניח את הארגזים בערימות.
 
לוקח זמן להתרגל לבית חדש. שנה ליווינו כל בלוק, כל מסמר, כל שכבת צבע וכל צינור בקיר, אבל בהרגשה שלי, הבית לא היה שלנו, הוא היה הבית של הבנאים, שמדי פעם באנו לבקר אותו.
 
איריס אמרה שהבית לה בהתחלה נראה `בית של גדולים`. לא ממש בית שלנו. כאילו שהוא של מישהו אחר. מבוגר בהרבה מאיתנו.
 
המובילים הוזמנו ליום רביעי האחרון. יום לפני כן הבית נראה כמו בפרק של `אקסטרים מייקאובר`. מסתבר שכניסת הדיירים לבית מדרבנת את הקבלן לסיים הכל ביום האחרון. משאיות פרקו ציוד, מתקינים באו והלכו, אנשי הפרקט עמלו לסיים את העבודה, האינסטלטור ניסה להשתחל למקלחת ולא להפריע לרצף שהדביק את הפנלים, אנשי הגז גלגלו את הבלונים למקומם, ערמות של קרטונים וקלקרים מילאו את הרצפה. כל רגע צלצל הסלולרי - "שלום מדבר המתקין של... / המוביל של.... איך אני מגיע אליכם?". לך תסביר למוביל איך להגיע לדרך עפר שעוד לא נתנו לה שם...
 
ביום רביעי בבוקר עוד ניקיתי את הרצפה, אספתי את הקרטונים, הניילונים והקלקר מהרצפה, וחיכיתי למובילים שהיו אמורים לארוז את הדירה בסביון ולהגיע לאבן יהודה. בשעה 10:00 סיים איש הפרקטים את העבודה והשתרר שקט בבית. שקט שלפני הסערה. אני הלכתי בין החדרים, אוסף חתיכות נסורת, אבנים קטנות, ברגים שנפלו ומטאטא את הרצפה.
 
בשעה 13:00 הגיעו המובילים. המשאית חנתה ליד הכניסה האחורית וחמישה גברתנים ירדו ממנה, פורקים ארגזים במרץ בלתי יתואר. לא יאומן שדירה של 60 מ"ר יכולה להכנס לכל כך הרבה ארגזים. כמה שטויות יכול בן אדם לצבור בימי חייו?
 
הבית נראה כמו הר של ארגזים. בכל חדר נחו להם בערימות. חשבתי שלא נצליח להשתלט על הבלגן לעולם.
ביום רביעי אחרי הצהריים התחלנו לסדר את המטבח. לקראת הערב קרסנו עייפים על המיטה. למרות העייפות גם איריס וגם אני לא הצלחנו להירדם. לא רגילים לבית, לשקט, למיטה החדשה. לערימות הארגזים סביב המיטה. איריס אמרה שהיא מרגישה בבית מלון. אני הרגשתי שאני מתארח בבית של מישהו אחר. דר נרדמה מהר וישנה נהדר ביננו במיטה הרחבה החדשה. סוף סוף אנחנו לא הפרענו לה.
 
בימים האחרונים יש לי חתכים באצבעות מרוב פתיחת ארגזים. אבל עם כל ארגז שנמעך והולך למכולת הזבל בחוץ ההרגשה משתפרת. גם זרקנו הרבה ציוד שהגענו למסקנה שמספיק לשמור אותו. ממש תחושת שחרור. אט אט רואים קירות וחדרים.
קשה להתרגל לגודל. מדירה של שני חדרים לעבור לחמישה חדרים עם מחסן, מוסך, אזור שירות, ממ"ד, פינת משפחה, מטבח, אי, ארונות, ארונות שירות. ברגע של חוסר תשומת לב אתה שם את המפתח בנקודה מסוימת ולא תמצא אותו יותר. כל כך הרבה חדרים לחפש בהם. לאט מתרגלים לשים את הדברים במקום קבוע ומנסים לשמור עליו.
אנחנו גם מנותקים מתקשורת. בזק עוד לא באו לחבר אותנו. אין לנו אינטרנט למעט מחשב נייד אחד עם מודם סלולרי לעיתות חירום, עוד לא התחברנו לטלויזיה, מחלק העיתונים מסרב לנסוע בדרך עפר בלילה לחלק את העיתון. האמת שזה לא רע להיות מנותק.
 
אט אט מתרגלים לבית והוא הופך להיות `הבית שלנו`. פתאום מוצאים פינה לשבת, פינה לשתות קפה. פתאום רואים שתכנון מסוים שחשבנו עליו כל הזמן בראש לא ישים במציאות, משנים, מזיזים, מתקנים. מחוררים את הגבס לתלות כל מיני דברים. אני מנסה למצוא מקום למתקן לתליית נייר טואלט בשירותים ואני מרגיש שאני מעצב את חיי - לאיפה אושיט את היד כשארצה נייר טואלט? איפה תהיה תלויה המגבת? דילמות קשות.
 
תהליך הבניה היה מלחיץ, מפחיד, מלא אי וודאות, אבל גם נותן לך אפשרות וחופש לעצב את הסביבה שלך לפי מה שנוח לך. אמא שלי עוד בטוחה שאנחנו מטורפים שלא הרכבנו סורגים. אם זה היה תלוי בה היו חופרים חפיר סביב הבית עם תנינים שישרצו בו... אני אומר לה שאני לא רוצה סורגים כי זה לא מתאים לתפיסת העולם שלי, ושאני מוכן לקבל את האפשרות שמתישהו הבית יפרץ. חוץ מזה גם בית עם סורגים פורצים.
 
זהו, עברו כבר חמישה לילות וכבר אנחנו ישנים טוב יותר. עדיין מתעוררים מהאור בבוקר כי החלטנו שלא נרכיב תריסים אלא וילונות ונתרגל לזה. אני מאמין שנתרגל.
 
עכשיו רק נשאר לשכנע את המשאית של הזבל להכנס לדרך העפר ולפנות לנו את הפח...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת