1515
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי (או של אחרים)

יתום אני

יתום אני

 

ביום ראשון שעבר נפטרה אמי בגיל הלא מאוד מבוגר של 71.

42 שנה הייתה לי אמא ופתאום אני יתום.

 

קשה לי עדיין להבין את הסופיות של המוות. זה בלתי נתפס.  לעולם לא אראה יותר את אמי. לעולם לא אדבר איתה. הילדים שלי -  הנכדים שלה -  כבר לא יפגשו אותה. את כל הדברים שלא אמרתי ולא עשיתי כבר לא אוכל לומר או לעשות.

 

אמא יש רק אחת – ולי פתאום אין אפילו אחת. נכון, אני כבר לא ילד, אבל החיסרון מורגש. התהליך היה הדרגתי. רמת התפקוד והתקשורת של אמא ירדה בהדרגה, כך שבעצם התחלנו להתרגל לרעיון עוד בחייה. ובכל זאת הופתענו כשהסוף הגיע.

 

זו דרכו של עולם, ולכל יצור חי צפוי המוות. כל שנותר לנו הוא הזיכרונות. לשמחתי יש לי זיכרונות מאושרים מאמי.

לצערי יש לי גם זיכרונות פחות מאושרים – בעיקר מהשבועות האחרונים בחייה בהם היא סבלה מאוד.

הנחמה הבטוחה היחידה היא שאמי כבר לא סובלת.

ולמרות השנים הרבות בהן היא הייתה חולה, היא ילדה וגידלה חמישה ילדים והספיקה להכיר עשרה  נכדים שגם הכירו ויזכרו אותה לטובה.

 

רציתי לכתוב על זיכרון אחד שידגים איזו אמא היא הייתה. המשימה התגלתה כקשה בהרבה ממה שחשבתי. כיצד אפשר לבחור מאורע אחד מרצף כל כך ארוך של שנים בהן אמא גידלה וחינכה אותנו?

בכל זאת, הנה עובדה מעניינת שעלתה בזכרוני. גדלנו רוב השנים בבת-ים, באמצע עיר אפורה ומלאת בטון. והנה, מתישהו בתיכון, בטיול, אחת הבנות בכיתתי הצביעה על ציפור וקראה בשמחה: "הנה בולבול!" צחקתי והסברתי לה שזו סנונית. לפתע הבנתי שאני מגיל צעיר יודע לזהות בשמן את כל ציפורי השיר הנפוצות יותר או פחות בסביבה עירונית ורוב הילדים סביבי לא מבדילים בין דרור לירקון. זה לא שעברתי קורס מיוחד בזיהוי ציפורים. פשוט, מגיל צעיר כשראינו ציפור כלשהי, אמא לא הייתה אומרת "הנה ציפור!" אלא "הנה עורב/עורבני/בולבול..." וכך למדנו לזהות ציפורים באופן טבעי.

 

 

אחי הצעיר עשה מעשה חשוב מאוד – במהלך השנים האחרונות הוא ראיין את אבי ואמי ורשם את קורות חייהם.

את סיפורה של אמי הוא אף "פרסם" בספר (מודפס, כרוך ומלווה בתמונות). כך נותר לנו זיכרון כתוב על חייה של אמא ולא כל הידע על חייה אבד יחד איתה.

 

ואיך ממשיכים כעת?  החיים נמשכים ואנחנו צריכים להמשיך כאילו לא קרה כלום. במהלך השבעה חשבתי שכעת הכל ישתנה. שלא ייתכן שהחיים ימשיכו כאילו כלום לא קרה.

ובתוך תוכי, מהיכרותי רבת השנים עם עצמי, אני יודע שבעצם הכל יימשך אותו דבר. אלך לאותה עבודה, אסע לאותם טיולים – הכל יישאר כשהיה – רק ללא אמא.

 

אבל את אמא לא נשכח. יהי זכרה ברוך.

 

תמיד יש לי הרבה מילים על החיים שלי או של אחרים, אבל כשאני רוצה לזכור את אמא או לבטא את העצב הגדול שלי על חסרונה, אני נותר ללא מילים וללא דמעות.

אני בוחר לסיים בשיר שביצעו הפרברים – אותם אמי אהבה. הוא מתאים לי כשיר לזכרה של אמא:

 

רק הד קולך  (באדיבות SHIRONET)

מילים: איתן פרץ

לחן: נחום הימן

 

ממרחבים נישא הגל פרוע
ים מלחך את כף רגלך
ובצמתך שוב תשחק הרוח
ותזמר את שמך.

הקשיבי איך מעל שחפים
ישיקו הכנפיים
ונותר רק הד קולך.

במדרונות חפזו פרחים לפרוח
לך כלנית בשערך
ועם האביב מיהרת גם את לברוח
ואין יודע איך.

הביטי איך הברוש מעל
מניע הצמרת
ונותר רק הד קולך.

כל השירים מצאו דרכם הערב
מן הנירים אל סף ביתך
וכל תקוותי היו איתן לטרף
כי לא פתחת דלתך.

הביטי איך כוכב קורץ
אלייך משמיים
ונותר רק הד קולך.

כל הגלים נשקו לחוף ברוח
כל הימים נשאו דמותך
ורק צמתך על הכתף ברוח
תשמע המיית ליבך.

הקשיבי איך מן המשעול
קורא התן לערב
ונותר רק הד קולך.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

72 תגובות

תגיות
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל motior אלא אם צויין אחרת