הרעיונות הפנימיים של בית המקדש
הרעיונות הפנימיים של בית המקדש
על המשמעות הפנימית של רעיון המקדש כיסוד בהשקפה היהודית
יצחק צויג
בית המקדש, מושא תפילותיו של עם ישראל במשך אלפי שנים, נתפס כיום בעיני מרבית הציבור - כולל חלקים גדולים של הציבור הדתי - כרעיון אנכרוניסטי שאין לו שייכות למציאות ימינו. רבים מברכים על חורבנו, ורואים ביהדות של הגלות שנוצרה ללא תלות במקדש שלב מתקדם בהתפתחות הרוחנית של דת ישראל. עבורם מסמל המקדש תפיסה רוחנית אשר מאנישה את האל, ומצמצמת את אין-סופיותו לתוך מבנה ארצי. הם מצמצמים את תפקידו של המקדש למקום שבו עוסקים רק במנהג פרימיטיבי של הקרבת קורבנות על-מנת לרצות את האל.
לפי גישה זו היהדות המפותחת יותר שבאה לאחר החורבן החליפה את פולחן הקורבנות בתפילות, ובמקום לצמצם את האלוהות למקום אחד אפ
במאמר זה אנסה לעמוד על המהות הפנימית-רעיונית של המקדש כפי שהיא נדרשת מבין הכתובים, ועל ההבדל בינה לבין זו של מקדשים אחרים פגנים מן העבר ובהווה, וכן בינה לבין תפיסות עולם חילוניות שבהן אין מקדש.
המקדש בעולם הפגני
אופי המקדשים של העולם הקדום נבע מהתפיסה הפגנית מרובת האלים ומאפייניה. לאדם היה צורך לתלות את גורלו בכוחות חיצוניים שמעבר לשליטתו. למרות שכלפי חוץ נראה שהאלים הם העומדים במרכז העולם ועל האדם לשרתם, שורש התפיסה הפגנית למעשה שם את האדם במרכז, ועבודת האלים שנוצרו על-ידיו נועדה בעיקר לשרת אותו כדי למלא את משאלות ליבו. בתפיסה כזאת האדם הוא זה שקובע גם את מקום פולחנו של האל.
ההשקפה הפגנית דומה במידת מה להשקפה הפוסט-מודרנית של ימינו, המקדשת את ההבנה הסובייקטיבית, והמשחררת את האדם מהתלות בנקודת אחיזה מוחלטת ומהשאיפה אליה. המאפיין המשותף לתפיסות אלו הוא מרכזיותה של החוויה האישית בפולחן זה, ובטשטוש גבולות המוסר והתרבות הקיימים.
מושג הקדושה במרבית דתות העולם משמעו ריחוק, הפרשה והבדלות. הקדושה נובעת מהתכונה הטרנסנדנטית של מושאה, ותכונה זו עומדת בפני עצמה. משמעות זו בחלק מהמקרים מאפיינת גם את הקדושה המקראית, אך אינה אימננטית אליה, אלא מופיעה רק כתוצאה שלה. בעולם הפגני הוקדשו לאלים השונים מקומות שונים שבהם נבנו מקדשים, והאדם ראה בהם מקומות מובדלים מאזורי החולין של שאר מרחב העולם. המקדש שימש כמקום שבו מתבצע פולחן האל של המקדש, וכמקום המפגש בין העולם הזה לעולם שמעבר לו. מקדשים רבים סימלו במהותם את השתקפותו של העולם החומרי בעולם שמעבר. המקדש נועד לספק את צרכיו של מבקריו, בין אם מדובר בצורך בחוויה רוחנית ובין אם מדובר בצרכים גשמיים שאותם האדם היה מנסה להשיג באמצעות פולחן האלים. המקדש היה ממוקם במקום הגבוה ביותר באזור, ולעיתים במקום מרוחק ממרכזי האוכלוסייה, על הרים גבוהים או גבולות ממלכה.
מקום המקדש היה נקבע על-ידי מקימיו, שלעיתים רבות נזקקו לעגן אליו מסורות שונות אשר קידשו את המקום מבעוד מועד. כלומר, הקדושה נבעה מהיותו של המקום הגיאוגרפי קדוש, ולא בהכרח מהעובדה שבמקום הוקם מבנה קדוש.
גם השקפות רוחניות מופשטות יותר, כגון אלו של דתות בודהיסטיות, אשר תופסות את המציאות כיחידה אחד מאוחדת, שרק תודעתנו היא זו שיוצרת את הפירוד המדומה, נזקקות לקיומו של מקום מקודש. זאת מכיוון שהאדם הוא ייצור החי במרחב שבו הוא צריך להתמצא. יחסו למרחב הוא סובייקטיבי ולכן באופן טבעי קיימת בו נטייה לפתח זיקה חזקה יותר למקומות מסוימים. למרות שבדתות אלו ההוויה כולה נתפסת כאחדות אחת, עדיין קיימת בהם התופעה של ריבוי מקומות מקודשים.
תרבויות ללא מקדש
בימינו אנו עדים לפריחתן של דתות "העידן החדש", שיונקות את השראתן בעיקר מדתות המזרח הרחוק. ב
עיקר הדגש בזרם מחשבה זה הוא להשתחרר מסבל העולם ולהגיע לשחרור רוחני. השחרור בא לידי ביטוי במוות רוחני של האישיות הפרטית, והשגת תודעה כללית שבה הכל מאוחד. על האדם להשתחרר מהתפיסה הרואה את המציאות הנפרדת ולהתמזג עם ההוויה האחת – עם האלוהים. שחרור זה הוא ההארה שאליה שואף כל חבר בזרם מחשבה זה. לאדם המואר אין יותר תכלית, וכל מה שנשאר לו לעשות הוא פשוט `להיות`. ישנן גישות בודהיסטיות הטוענות שבדרך להארה יש צורך ב"מוות" של האישיות, ורק על-ידי כך ניתן לחוות את האחדות הכוללת ולהתמזג עם ה"אלהים".
נראה כי תפיסה זו השואפת להגיע לשחרור מסבל העולם הזה, היא למעשה בריחה והצהרה כי למציאות הנוכחית אין כל יעוד או משמעות חיובית. גישה זו אינה נותנת מענה לחיים, ועוקרת מהם את הרוח המניעה אותם. גישות אלו הן מעין מענה למחשבה הפוסט-מודרנית שגם בה נעדרת משמעות לחיים, וגם בה נעדר המקדש, אלא שהפוסט-מודרני בוחר לקדש את עולם השקר, ואילו בדתות המזרח הרחוק מנסים להשתחרר ממנו, מבטלים את קיומו ואת משמעותו.
בעולם שבו אין מקומות מקודשים, מה שנותר הוא המקדש הפנימי של האני. האני הופך למרכז הוויה, וכל המציאות מקבלת את משמעותה רק כאשר היא מתייחסת אל מרכז זה. האדם הופך להיות אגוצנטרי, ומגיע לחיים ללא סדרי עדיפויות ברורים. האתיקה והמוסר מאבדים את יציבותם ומותאמים כל העת לפי צרכיו של אותו מרכז-פנימי המנסה כל העת לאחד ולמזג את סביבתו עמו.
דתות העידן החדש אינן שונות במהותן מהעולם המערבי החילוני מכיוון שבשתי ההשקפות האדם הפרטי הוא העומד במרכז העולם. בדתות הפגניות הקדומות לרוב לא היה זה האדם הפרטי שעמד במרכז ההוויה אלא היחידה האתנית שאליה הוא השתייך. גם תפיסה זו נובעת מכך שהאדם הוא במרכז, אך כאשר מדובר בקבוצה חברתית ולא באינדיבידואל, הדבר מקנה יציבות מוסרית רבה יותר לאדם הפרטי.
אפשר אולי לראות בעיקרון זה שורש לעבודת האלילים שמקורה בעבודת האדם את עצמו, ששיאה בא לידי ביטוי דווקא בימינו, לעומת עבודת האלילים של ימי קדם בה האדם עבד אלילים אותם הוא יצר. עבודת האלילים הקדומה נובעת גם היא מאותו שורש, אך נעשית באופן עקיף והאדם אינו מודע לכך שהוא בעצם עובד את עצמו.
המקום אשר יבחר ה`
הר ציון אינו נזכר בתורה באופן מפורש, אלא רק באופן מרומז בסיפור עקידת יצחק. שם הוא נזכר כאחד ההרים בארץ המוריה.[1] המסר העיקרי בסיפור העקידה הוא הביטול המוחלט של הסובייקט האנושי, רצונותיו, אמונותיו וערכיו, כלפי האמת המוחלטת הבאה לידי ביטוי בבחירה האלהית. הדבר מיוצג באופן הקיצוני ביותר בכך שאב מבטל את האינסטינקטים הבסיסים ביותר שלו, שלרוב מנחים אותו באופן ישר ונכון, כלפי הבחירה האלהית. אין סיפור היכול להמחיש בצורה טובה יותר את יכולת הביטול של הרצון האנושי כלפי דבר נעלה יותר ממנו. אפשר אולי להבין זאת בשכל, שהרי אם האל נתן לו את בנו, לאל יש זכות לקחתו חזרה, אבל כל אחד יודע שאם הוא היה עומד במקומו של אברהם, ספק רב אם היה עומד בנסיון. הסיפור מסתיים בכך שאברהם קורא למקום בשם חדש "ה` יִרְאֶה אשר יֵאָמֵר היום בהר ה` יֵרָאֶה" (בראשית כב: יד). סיפור זה מבוסס על ראייה, שהינה החוש האובייקטיבי ביותר שיש לאדם, וממנו נגזרת גם היִראה: רק באמצעות ראיה ניתן לראות את גודלו האין סופי של היקום אשר מביא את האדם להבין את אפסותו ולהרגיש יראה כלפי הבורא. בעקבות כך הוא מבין שראייתו האישית היא מאד מצומצמת, ולכן אינו יכול להבדיל בין טוב לרע רק על-פי חוש זה.
מקום המקדש נזכר שוב במקומות רבים בתורה, אך ללא ציון גיאוגרפי. כל מה שנזכר הוא רק הביטוי "המקום אשר יבחר ה`". נראה שהדבר הינו מכוון ומטרתו לומר לנו שלא המקום הגיאוגרפי הוא העיקר אלא הבחירה האלהית.
נקודת מרכז
בספר דברים בפרשת ראה, לאחר סיום הה
על הביטוי "לשכנו תדרשו" ניתנו פירושים רבים ונראה שהפירוש תלוי במידה ניכרת גם באופן הפיסוק. האם הכוונה היא שלא מגיעים אל מקום הבחירה באופן ישיר , אלא שיש לדרוש – לעסוק בבירור היכן וכיצד מגיעים אליו? או שהכוונה היא שדרישת – עבודת ה` צריכה להעשות רק במקום הבחירה?
את ההבנה ה
את ההבנה השניה ניתן לפרש כך שבמקום הבחירה נעשים כל הבירורים – הכלליים והפרטיים. התורה מתבררת שם על כל רבדיה, כך שהפוליטיקה, הכלכלה, החברה, המשפט וגם האנשים הפרטיים מקבלים משם הנחיה. משמעות זו של המקדש באה לידי ביטוי בפרשה הבאה, פרשת שופטים, שבה נאמר לנו שמחלוקות וספקות שלא ניתן לפתור בבתי הדין שבשערי הערים, יש להביא אל מקום הבחירה ושם הם יפתרו על-ידי העומדים בראש ההירארכיה השיפוטית וההלכתית: השופט העליון והכהנים והלווים שיונקים את השראתם משכינת ה` השורה במקום. למרות שבאים לקבל תשובה שתיישב את הספק, יש מצווה לדרוש - "ודרשת והגידו לך את דבר המשפט". כלומר, קבלת התורה אינה פסיבית כמו בסיני, אלא מצריכה עבודת בירור מקדימה. עבודה זו היא המאפשרת לשואל חיבור איתן יותר לתשובה שאותה עתיד לקבל. הרעיון שממקום זה צריכה לצאת תורה באה לידי ביטוי בדברי הנביאים, כמקום שבו תצא תורה ומשפט לכל האנושות.
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-יְהוָה אֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו: כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים; וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת- לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. (ישעיה ב: ב-ד)
נראה שהמקום שנבחר על-ידי ה` להשרות את שכינתו משמש בשלב הראשוני כנקודת מרכז לכל מערכות החיים של עם ישראל ובשלב הבא לכל העמים. בנוסף למקום שממנו יְצאו תורה ומשפט, המקום נועד גם לשמש כמרכז רוחני, תרבותי, כלכלי ומדיני. כל מוסדות הציבור של קריית השלטון נסמכו למקדש וממנו ינקו את השארתם.
ה` אמר לשכון בערפל – בין סיני לציון
כאשר עוסקים בלימוד עניין המקדש במקרא אחת התהיות השכיחות היא כיצד זה שבהר סיני, המוזכר בתורה כמקום כה מרכזי בהתגלות האלהים לאדם, לא נשארה כל קדושה, ואילו הר-ציון – הר הבית, שאינו נזכר כלל באופן מפורש בתורה, הופך להיות המקום המקודש ביותר. נראה שההבדל בין סיני לציון הוא הבדל בין שתי מהויות הנהגה שונות של הבורא. אולי ניתן גם להקביל את ההבדל ביניהם להבדל שבין שמות האל במקרא: אלוהים ושם ה`.
בסיפור הבריאה בבראשית פרק א`, שעוסק בעיקר בבריאת טבע-העולם – שם ה` אינו נזכר, ואילו בסיפור הבריאה בפרק ב`, שבו המוקד הוא בריאת האדם והתרחקותו מן מהסביבה הטבעית, שֵם ה` הוא המונח המנחה. הסביבה הטבעית היא גן עדן, בו מתואר אדם ללא חברה, בסביבה שבה כל מה שהוא צריך מוכן ומזומן לו מראש, וקול ה` אלהים מ
יחד עם זאת, החזון הסופי של המקרא הוא דווקא חברה אנושית ולא אדם בודד, ובִמְקום הטבע מדובר על ממלכה ועיר שבמרכזה עומד בית בו באה לידי ביטוי שיאה של התרבות האנושית. נראה שדווקא אותם הכוחות שמרחיקים את האדם מדבקותו באלהים, הם אלו שצריך להשתמש בהם כדי להביא לתיקון העולם. התיקון מתבצע על-ידי כך שאותם תוצרים תרבותיים נ
הר סיני מייצג התגלות אלהית שנעשתה בחסד. ההתגלות ניתנה באותה סביבה טבעית שבה נעדרים המסכים התרבותיים של האדם, ואל אותה סביבה טבעית נהגו נביאי ישראל לברוח כאשר המצב המוסרי במדינה היה בשפל. סיני מייצג את המפגש עם האמת המוחלטת ללא כל שלבי ביניים – אמת שזקוקה לחסד אלהי ונס כדי שלא תשרוף את הכלי שנחשף אליה, בבחינת "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג: ב) . מפגש ישיר זה אינו טבעי להתפתחותו הרוחנית של האדם, ולכן אנשים רבים מתרבות ה`עידן החדש` המנסים להגיע ל`הארה` חווים בשלב כלשהו רצון עז למות, ואיבוד משמעות לחיים. על זה נאמר "כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שמות לג: כ).
ציון לעומת זאת מייצג את המפגש עם החיים הכרוכים בלבושים שקריים רבים, כשהתמודדות זו עם המציאות היא זו המזינה את החיים ונותנת להם משמעות אמיתית. הנקודה המרכזית בציון היא האמת המוחלטת, אך היא מכוסה בלבושים שונים העוטפים אותה במעגלים רבים, אשר משמשים ממשק מקשר בינה לבין העלמא דשקרא.
נראה שעניין זה קשור גם לכך שהמקום הנצחי שבו בחר ה` לא נאמר מראש. יש ערפול מסויים בדרך אל ה`. שלמה בתפילתו לאחר
הר סיני,
המקדש עצמו אינו מייצג אמת מוחלטת אלא רק את ממשק החיבור אליה. הנקודה הפנימית ביותר שלו היא זו שמייצגת את הבחירה האלהית המוחלטת, ונקודה זו היא בלתי נגישה לאדם. המילה ציון רומזת גם על המשמעות של נקודת ציון. לנקודת ציון אין מרחב או מקום וניתן רק לשאוף אליה. גם כשנמצאים בתוך המקדש לא נמצאים ממש בנקודה זו, אלא רק בנקודה שקרובה מאד אליה. המקדש מייצג את הלבוש הגשמי העוטף ומכוון אל אותה נקודת מרכז. בית ה` מכונה מקדש מפני שכל תפקידו הוא להקדיש ולקדש את התרבות הקיימת, ולא לבטל אותה בטענה שהיא כולה שקרית, וכך לחבר את האדם באופן ישיר אל האמת האחת.
לכן יש צורך בפעולה אקטיבית של דרישה. פעולה זו נובעת מכך שהאדם מכיר בכך שהוא אינו נמצא באותה נקודה של אמת מוחלטת, אך שיש לשאוף אליה. הדרישה נובעת מההכרה שהמקום והמציאות הנוכחית דורשים עבודת בירורים שתוצאותיה יאפשרו הקדשה – הכוונה של המקום והמציאות שבה אנו מצויים כלפי אותה נקודת אמת, ומתוך כך יתאפשר קידוש ה` בתוך המציאות.
עבודת הבירורים – הדרישה, מהווה עניין מהותי בתפקידו של המקדש. בהר-הבית לפני רכישתו על-ידי דוד היה גו
רעיונות אלו באים לידי לביטוי גם במדרש המפורסם שמספר על דוד המלך שכאשר חצב בהר הבית כדי להכין את יסודות המקדש פרצו מי התהום החוצה והציפו את העולם (סוכה נג, ע"א). כדי להחזיר את המים לתהום נזקק לכתוב את השם המפורש על חרס ולהשליכו לתהום, אבל אז מי התהום שקעו עמוק מידי כ-16 מעלות. לשם כך חיבר את 15 שירי המעלות, כדי להעלותם בסמיכות לפני האדמה. המדרש הזה טומן בתוכו רעיונות עמוקים רבים, אך בהקשר של הרעיונות שהובאו לעיל, הסמלים הם ברורים. אין מים אלא תורה, וחשיפה מוגברת שלה מחריבה את העולם. שימוש בשם המפורש, שאף הוא מייצג את האמת המוחלטת, מעין הר סיני, גם הוא מחריב את העולם ומייבשו. ה` צריך להתגלות בעולם דרך אבן השתיה, כמי תהום שנובעים אט אט מפתח צר על-פני האדמה. את המעיין צריך לדעת לאתר, וכדי לנצל את מימיו צריך לדעת להכין בריכה, מעין כלי קיבול מתאים.
קדושה פירושה יעוד לה`
התרבות האנושית הינה יצירה סובייקטיבית של האדם, וכל חייו סובבים סביב יצירה זו. כאשר לתרבות זו אין מרכז אובייקטיבי שאינו תלוי באינטרסים האנושיים, האדם יכול ברגע אחד של התבוננות בחייו לאבד את המשמעות לכל המפעלים בהם הוא עמל.
השורש ק.ד.ש במקרא פירושו הפרשת דבר מסביבתו הר
למרות שבקדושה יש צד של ריחוק והפרשה, עצם העובדה שהתורה מדברת על רמות שונות של קדושה מלמד על כך שהקדושה אינה מנותקת מהחיים, ובעצם מתאפשרת מציאות שבה ניתן להקדיש ולקדש את כל רבדי החיים. זאת לעומת הבנת המושג בדתות אחרות, כדבר שהוא מעבר למציאות ולחיי היום יום, במימד אחר ובמידה רבה גם מנותק ממנה.[2] שם כאשר דבר נעשה קדוש מהותו הקודמת מתבטלת, וכל מהותו היא הקדושה. כך למשל, עץ קדוש הוא כבר אינו נחשב לעץ, ואדם קדוש כבר אינו נחשב לאדם. לעומת זאת במקרא, העץ יכול להיות קודש רק בשל היותו עץ אשר משמש בקודש, ולא ישות רוחנית אשר מקורה מעבר למימד העולם הזה. במקרא ההרחקה והבידול חלים רק בחלק מהמקרים והינם תוצאה צדדית, אך לא דבר השייך למהות הקדושה. הקדושה לעולם אינה מתנתקת מהווי החיים, וכל דבר חי יש בו מידת מה של קדושה. המקדש עצמו משמש כמעין ממשק בין החיים לבין קודש הקודשים.
אין קדושה בטבע
לאחר שהגדרנו את מושג הקדושה ניתן כעת להבין שמצב הקדושה יכול להתקיים אך ורק כשיש מה להקדיש. הדברים שאנו מצווים להקדיש הם כולם תוצרי תרבות, ולא דברים טבעיים. השימוש במונח תרבות במאמר זה מכוון כלפי כל יצירה של האדם, זאת
במקדש לא היו מביאים ביכורים, מעשרות ותרומות מספיחים שגדלו בשנת השמיטה או משדות שהם הפקר. כמו כן, לא מקדישים תוצרים טבעיים אחרים. יש מקרה אחד חריג והוא המים שהיו מנסכים על המזבח בחג בסוכות בתקופת הבית השני, אבל לא מדובר במים שהתקדשו, וכמו כן, מדובר באירוע חריג שקשור למהותו של חג הסוכות.[3] דווקא היוצא מן הכלל מעיד על הכלל, שכן הנוזל שהיו מנסכים על המזבח היה תמיד יין, שהינו תוצר תרבותי מובהק.
התרבות במידת מה נתפסת כדבר המרחיק את האדם ממקורו הטבעי והאלהי. ריחוק זה מתאפיין בריבוי ושפע, ואולי משום כך קרוי תרבות. כמו כן, התוצרים התרבותיים נחשבים לישויות חיצוניות המרוחקות מן הנקודה המרכזית, מפזרות את תודעתו של האדם אל תהומות ההבל. התיקון של הדבר הוא לכוון תוצרים אלו חזרה פנימה אל עבר נקודה מרכזית אחת ומוחלטת – אל עבר התכלית. האופן שבו הדבר נעשה בתרבות האנושית לאורך הדורות היה על-ידי יצירת תרבות רוחנית. הדבר בא לידי ביטוי באומנות,
בטבע אפשר להרגיש קרובים מאד לאלהים, וזהו דבר טבעי, שכן כל מה שעומד לנגד עיננו זו יצירתו, לעומת החיים בעיר ובתרבות, כשכל מה שעומד לנגד עיננו זו יצירת האדם שלרוב מכסה את המקור האלהי שמסתתר מאחורי הדברים. יש לציין שקרבת אלהים וקדושה אינם דברים שבהכרח חופפים זה לזה. הנביא קרוב יותר לאלהים מ
עריכת שינויים בטבע תמיד נובעת מכך שהאדם מעוניין לשפר את מציאותו החומרית. לאחר שהשינוי נעשה, יש בפניו את האפשרות לקדש את היצירה החדשה אל האלהים. השבת היהודית עברה גלגולים רבים במשך הדורות, עד שבעת החדשה אף הוגדרה כמקדש בזמן (ראה כתבי א. י. השל). השבת כיום מתאפיינת בכך שאנו דואגים להכין את ביתנו למצבו האופטימאלי, מבחינת הנקיון והסדר. כמו כן, נתלבש במיטב בגדינו ונכין סעודות עם מיטב המעדנים. השבת היא למעשה חוויה תרבותית מקסימליסטית שאותה אנו מקדישים לה`. נסו לעשות פעם שבת שטח בטבע ובדקו האם אתם מרגישים קדושה. אין הדבר אומר שיש להתנתק מהטבע ביום השבת, אלא רק שלא ניתן ליצור קדושה בסביבה נטולת תרבות. דווקא השילוב של התרבות עם הטבע יכול להניב את חווית השבת האופטימאלית.
המקדשים הפגנים מתאפיינים בשיקוף של מציאות הטבע - העולם, בתוך מבנה המשמש מעין מראה למציאות זו, לעומת זאת המקדש המקראי, שגם קרוי בית, הוא אינו שיקוף של הטבע אלא קידוש של התרבות האנושית.
קדושה זרה
הפועל ק.ד.ש אמנם מופיע במקרא רק בהקשר של הקדשה לה`, אך את חווית הקדושה אפשר לחוש גם במערכות אחרות שבהם דברים מוקדשים כלפי נקודה מרכזית
לצערנו הרב גם היהדות סובלת מתופעה זו שבה האמצעי פעמים רבות הפך להיות מטרה מקודשת בפני עצמה, הצורה הפכה להיות המהות, והתרבות הפכה להיות מקודשת במקום להיות מוקדשת.
כאשר פועלים מתוך קדושה, מתוך כוונה לעבוד את ה`, התוצאה עשויה להיות חוויה רבת עוצמה. הסכנה או אולי הניסיון שעלינו לעמוד בו לאחר העונג שקיבלנו מן החוויה, הוא שלא להעמיד את החוויה בתור מטרה בפני עצמה, וכתוצאה מכך לנסות לשחזר אותה שוב בעתיד באופן מלאכותי. הדבר בא לידי ביטוי בנטייה לקדש את ההקשר והפעולות שהובילו אל חווית הקדושה, במקום להתמקד בדרכים להקדשת ההקשר הנוכחי. במילים אחרות, כאשר המוקד הוא החוויה ולא התכלית הכוללת ומעשה הנכון שנגזר ממנה, התוצאה היא קידושה של תרבות ומציאות מסוימת במקום הקדשת התרבות והמציאות הנוכחית אל ה`. כתוצאה מכך, נוצרת דת ותרבות אנכרוניסטית ובמידה רבה גם גרוטסקית.
חטאם של נדב ואביהו נבע מכך שהם איבדו את
אומרים שההבדל בין עבודה זרה לעבודת ה` הוא כחוט השערה. ספר התורה, ההלכה, עם ישראל,
לשכנו תדרשו
נחזור כעת שוב לעניין פעולת הדרישה הנצרכת בדרך למקדש. השורש ד.ר.ש פירושו בירור אקטיבי. הזכרנו קודם לכן את הפרשיה בדברים יב` שעוסקת בריכוז העבודה במקום אחד, והדבר מתואר בה כך: "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה` אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה." (דברים יב: ה). כלומר, ישנה מצווה לדרוש את מקום השכינה, ואף לדרוש את הדרך והאופן שיגרמו להופעתה כאשר היא נעדרת. עד לבחירה בירושלים מקום הבחירה עבר בין מספר אתרים, כאשר הבולט ביניהם היה בשילה, שם שכן המשכן למשך הזמן הממושך ביותר.
בספר שופטים חוזר ונשנה הפסוק "בימים ההם אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה". בפרשת ראה מספר פסוקים לאחר הפסוק שהוזכר קודם לכן נאמר "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם: אִישׁ כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" (דברים יב: ח). רוח זו של "איש הישר בעיניו" באה לידי ביטוי באופן הקיצוני ביותר בסיפור שמסיים את ספר שופטים – סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט – כא). הרמה המוסרית של עם ישראל בסיפור זה נמשלת לזו של סדום, שבה החוקים והמשפטים היו משועבדים לאינטרסים של האדם ששם עצמו במרכז. אדם שהרגיש שהוא רשאי לעשות ושאף ל"דעת" הכל, וכל המציאות הסובבת אותו אמורה לשרת את רצונותיו. בגבעה הדבר בא לידי ביטוי שהאדם הפרטי היה במרכז, ואילו השבטים שנלחמו ב
התיקון של האנדרלמוסיה שנוצרה בסיפור זה בא לאחר ששבטי ישראל הבינו שגם לשבט
לאחר שחרב משכן שילה, הארון נלקח בשבי הפלישתים והמשכן נדד למקומות נוספים. מקום הבחירה נותר לא ברור עד סוף ימיו של דוד. בפרק כד` בספר
חז"ל שואלים למה העם צריך היה להיענש בחטאו של דוד, והתשובה שניתנת שם היא בכך שהם לא תבעו את
זהו הרקע לבחירת ירושלים שנעשתה כבר לאחר הדרישה של דוד, אך לא היתה שלמה. דוד בחר בירושלים לפני שקיבל אישור על בחירתו על ידי הנביא, וגם הצליח לאחד את העם במידת מה סביב בחירה זו. אך נראה שבשלב זה העם היה זה שעמד במרכז ולא בהכרח ה`. היה צורך להתמיר את העוגן של
יהיה טוב כנגד להיות טוב
כאשר האדם שם עצמו במרכז, יעדו העיקרי בחיים הוא השגת חוויות. כך גם המקדש הופך להיות אמצעי לצורך זה ולשם הצלחת מטרותיו האישיות. זאת
שאלת המוצא שמנחה את מרבית האנשים בעולם היא מה לעשות כדי שיהיה לי טוב יותר. זאת מתוך נקודת מוצא שהחיים צריכים לשרת אותם, והטוב מתפרש כהרגשה כללית של אושר וסיפוק. מעטים הם האנשים ששאלת המוצא שלהם היא מה לעשות כדי להיות טוב יותר, כאשר הטוב מוגדר ביחס ליעוד של הדבר. כלומר, אדם טוב יותר זהו אדם שמקדם את היעוד שלו ושל העולם. אלו שנוקטים בגישה השנייה מודעים לכך שהיא אינה סותרת את זו ה
שכינה ביניהם
המילה שכינה שנובעת מהשורש ש.כ.נ. שמובנו הפשוט הוא לשכון, לדור במקום מסויים. מעניין שהמילה שכן שגם היא נגזרה מהמובן של לשכון, קיבלה מובן נוסף והוא לדור בסמוך ל- . נראה שהשכינה זקוקה למערכת יחסים בין שכנים כדי להתגלות. השכנות יכולה לבוא לידי ביטוי בין איש ואשתו,[4] בין אדם לשכנו, בין נפש האדם לגופו, בין אדם לעמו, בין אדם לאדמתו ועם כל ישות אחרת שנמצאת בשכנות אליו ובקרבתו;.
נראה שאת עיקר העבודה ל
ברגע שאדם מודה בקיומה של נקודת מרכז מוחלטת ומכיר אותה, הוא ידע היכן הוא נמצא ולאן עליו ללכת. מתוך כך ידע גם להכיר במיקום השונה של שכניו, ביחס לאותו מקום אותו בחר ה`. הכרה זו תאפשר פניה משותפת של שני פרטים במקומות שכנים אל אותה נקודה, למרות שלכל אחד מקום וכוון שונה.
הנטייה שלנו לעיתים רבות היא להפוך את הכוון הספציפי מאמצעי למטרה, ובכך להפוך את הכוון (הדרך) עצמו למטרה שאליה יש לכוון, ולדרוש מכל הסובבים אותנו ללכת אף הם בדרך זו. גישה זו בסופו של דבר מביאה את האדם וכבודו אל המרכז, יוצרת מחלוקות שאינם לשם שמים; וכבוד ה` סר מן המשכן. דווקא היכולת לזהות ולהכיר את המקום של השכן, ואת העובדה שגם הוא פונה ממקומו הוא אל ה`, היא זו המצרפת את יה לשכן, ואז מופיעה שכינה.
השכינה, המשמעות, קול ה`, כל אלו זקוקים למערכת יחסים כדי להתגלות. ההתוועדות עם ה` במשכן נעשית דווקא מבין הרווח שבין שני הכרובים שפניהם איש אל אחיו. אותה נקודה מוחלטת של
משום כך, המקדש משמש כאמצעי למיקוד כל המבטים והכוונות אל עבר נקודת מרכז אחת, והמרחב והעומק שנוצר עקב המוקד המשותף הוא המאפשר את חשיפת הת
הדרך אל המקדש בימינו
נראה שמה שמרחיק את תודעת הציבור הישראלי בימינו מן המקדש היא העבודה הזרה.
בימינו המוסר מתמצה בכך שמותר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו כל עוד הוא לא פוגע באדם אחר. במילים אחרות, הרע מתמצה אך ורק בפגיעה באחר. כלומר, אין שום רעיון או אידיאל מעבר לאדם עצמו שבו אסור לפגוע, אלא האדם עצמו הוא התכלית של כל הבריאה, ולכן ערך החיים הוא הערך הקדוש ביותר במערכת חשיבה זו, וככל שהחיים הללו יותר צעירים כך הם יותר מקודשים. להרוג ילדים נחשב לדבר נפשע יותר מלהרוג אנשים בוגרים, ואין כל התחשבות בתפקיד שאנשים אלו משמשים בקידום תכלית העולם.
מכיוון שתפיסה זו אינה מקנה שום תכלית נוספת מעבר לקיום החיים עצמם, החוויה האנושית הופכת להיות התכלית של כל אדם, וככל שהאדם יחווה יותר חוויות בחייו, כך הוא "יעשה יותר חיים". גישה זו מתמרצת את התפתחותה המסועפת של התרבות האנושית, והעידן האחרון מלווה בקצב מואץ בהתפתחות התרבותית. יש מעין מרדף תמידי לספק לאדם עוד ועוד תוצרים תרבותיים, שכן החוויה התרבותית מתמצה במהירות, ויש צורך תמידי לספק כל הזמן עוד ועוד חוויות חדשות.
מאידך, התגובה הטבעית של האנשים שקיימת בהם מידת הבירור, אותה מידה שממנה נובעת מידת דרישת האלהים, היא כתגובתו של קהלת: "הכל הבל הבלים". הם מחפשים משמעות בתוך ים התוצרים האשלייתים שבהם הם חיים ואותם הם רודפים. המאפיין המשותף לכל אותן מגמות הוא הרצון לחזור אל הטבע, אל החיים הבריאים, וכתוצאה מכך מתפתחת לה תרבות חדשה המחוברת יותר למקורה הטבעי. החזרה אל הטבע מלווה גם התעוררות רוחנית, אך מכיוון שהדבר נעשה ללא קדושה של ממש, ישנו בלבול רב, והחזרה אל הטבע מתאפיינת יותר בבריחה מן התרבות המערבית אל כל מיני תפיסות רוחניות שונות ומשונות. הקדושה שם מיוחסת רק למה שמקנה הרגשה של קרבת אלהים.
נראה שמה שיביא ל
[1] יש לציין שהזיהוי של הר המוריה עם
[2] להרחבה בנושא זה ראה בכתביו של מירצאה אליאדה (M. Eliade, The Sacred and Profane).
[3] יש לציין שמדובר במנהג שחל כנראה רק בתקופת הבית השני, כך שעל-פי המקרא אין כל עדות לכך שבמקדש היו מקריבים תוצר תרבותי.
[4] דרש
- הרצאה בכנס בכנסת בנושא הריבונות הישראלית..
- שיחה ברדיו לכבוד יום ירושלים
- ראיון ברדיו מורשת על ספירת העומר וראשית..
- ראיון על עבודת התיזה שלי בתוכנית ג`יגה ב`..
- - Archaeology Magazine: Temple Mount..
- JPOST: Students find Temple-era in fill..
- JPOST: Archaeologists protest Wakf Temple..
- JPOST: Archaeologists protest Wakf Temple..
- הצופה: עבריין עתיקות או שומר שרידי..
- הארץ: ממצאים מימי בית ראשון בפרוייקט סינון..
- כתבה ב-AP על פרוייקט הסינון
- YNET: סטודנט לארכיאולוגיה: ייתכן שנמצא שריד..
- בשבע: פרויקט תגלית
- YNET: תגלית של מחצית השקל בעפר הר..
- FOX NEWS: Israeli Archaeologists: Wall at..
- מעלה אדומים: הר הבית (לא) בידינו - 100 שנה..
- JPOST: גילוי מבנה ביזנטי מתחת למסגד..
- Interview on Israeli National News
- ראיון בערוץ 7 בנוגע למצב שימור העתיקות בהר..
- Smithsonian Magazine: What is Beneath the..
- ידיעות אחרונות: הקרב על הר הבית
- YNET: אוהבים לחפור? הר הבית מחכה..
- מעריב NRG: בולה מימי בית ראשון נמצאה בבור..
- ישראל היום: חפש את המטמון
- BAR: “Bethlehem” from IAA Dig Found by..
- YNET: בן עשר מצא חותם מהר הבית מלפני 3,000..
- YNET: כך נראתה הרצפה בבית המקדש..
- חידון התנ"ך תשס"ט
- ישראל היום: מקוה מתחת למסגד אל..
- ישראל היום: המאבק אל קורות הר הבית
- פיצוי ליהודי שהמשטרה מנעה עלייתו להר..
- מעריב: חשיפה: אוצרות הר הבית מוטלים בתלי..
- ערוץ 7: הוואקף ממשיך בהרס עתיקות בהר..
- ערוץ 2 - העולם הבוקר: אוצרות הר הבית מוטלים..
- ישראל היום: זורקים את ההיסטוריה
- YNET: מתחת לאף של הוואקף: חפש את..
- וואלה חדשות: נמצאו ראשי חצים רומים וספר..
- מגזין מוצ"ש: איך את מסננת אותי (הסיפור..
- ערוץ 7:הדוח הסודי על הר הבית הולך..
- ישראל היום: סודות מן ההר
- The Lost Treasure of the Temple..
- EZRA: Sifting by volunteers reveals hidden..
- ערוץ 2: הקרב על הר הבית
- ערוץ 2: הכחשת המקדש והעובדות על הר..
- דרישת האלהים באמצעות המקרא
- הרעיון של נעשה ונשמע כמפתח לדרך ה
- דיון עם הרב נויגרשל
- יצחק אבינו והשתחררותו מכבלי..
- שכר ועונש בעולם הזה ככלי לחשבון..
- ערך החכמה על-פי פרשת ויקהל-פיקודי
- נבואה וחברה בתורה וביעודו של עם..
- תמים תהיה עם השם, לא נאמר עם תורתו
- ניכרים דברי אמת
- טומאה, טהרה וקדושה
- מסורת אבות כנגד קול השם
- מה היא מלאכה?
- יום תרועה
- חודש האביב
- רחצה לשם טהרה
- התפתחות ההלכה
- יובל ושמיטה בימינו
- לשכנו תדרשו
- כיצד התורה הגיעה למצב המשובש של..
- סוכות
- סמלים כאמצעי מעבר לאמת
- המשמעות של מצוות בין אדם לחברו
- על-פי מי צריך לייחס את הדת?
- איזה בשר מותר לאכול כיום?
- תורה שבכתב - האם בכלל יש דבר כזה?
- צצית
- כיצד לקיים מצוות צצית בימינו
- ממחרת השבת, בעצם היום, ספירת העומר וחג..
- משעבוד הזמן לחרות הנצח
- היחס הראוי לסימנים
- שירה ותורה
- צו השעה
- אינטואיציה
- מקומו הראוי של ערץ אחדות ישראל
- עוד מדינה?
- היחס הראוי לדמוקרטיה
- תקשור עם האלהים באמצעות מערכות..
- קיום העומר וחג השבועות החקלאיים
- חן
הוספת תגובה
11 תגובות