00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

יומנו של קוטר ממוצע

אחרי המבול

15/07/2009
לא יאומן.
אני תכננתי לתומי לפרסם בשעת בוקר מוקדמת רשומה חגיגית לכבוד יום הולדתי ה-24. אבל כמו שאומרת הקלישאה - האדם מתכנן ואלוהים מגחגך.

בארבע לפנות בוקר התחיל הכל, כאשר שני שותפי לדירה חזרו מהבילוי הלילי שלהם (אל תשאלו אותי היכן הם היו, אני רק יודע באיזו שעה אני שומע כל מוצ"ש את הדלת נטרקת). הקשבתי מספר שניות, מתוך הרגל יותר מאשר מתוך אמונה שהפעם אני אשמע אותם אומרים בקול מה בדיוק הם עשו בחוץ כל הלילה, וניסיתי לחזור לישון.
אבל אחרי מספר שניות קרה דבר שגרם לכל סיוט שאי פעם היה לי להיראות כמו מרי פופינס. אחד מהשותפים נכנס לחדר האמבטיה, ולאחר כעשר שניות הרעיד בום אדיר את חדרי כשמשהוא התנגש בעוצמה בקיר, וזרם אדיר של מים נשמע בבירור מבעד לקיר הגבס הדק ככוס קריסטל.
הדם קפא בעורקיי. ידעתי שזה הסוף. הפינאלה. האפוקליפסה הטוטאלית. ראיתי יותר מדי סרטי אימה דוגמת "הצלצול" (או ליתר דיוק: הטבעת) מכדי לתת לצליל המוכר לזרום מעלי. אבל לא ידעתי מה לעשות. אני לא מבין כלום בשטפונות, אולי מאותה סיבה שאני גר בהרי ירושלים ולא במדבר יהודה או חולות השפלה.

אחרי כמה דקות (בערך 5) פתח אחד מהשותפים את דלת חדרי באלימות שגרמה לי להיבהל למרות שכבר הייתי ער, והכריז בטון מאשים שאני צריך לבוא לעזור. זרקתי לעברו בטון כאילו-רדום הערה עוקצנית לגבי השעה, נכנסתי איתו לחדר האמבטיה, ואחרי מבט וחצי יצאתי, תוך שהוא צועק אחרי בזעם "לאן אתה הולך?!". מצאתי את המשקפים, השחלתי אותם מסביב לאפי וחזרתי לאמבטיה. הפעם ראיתי את הכל בבירור: ברז האמבטיה נתלש ממקומו, ובסיסו פלט את נוזל החיים בקצב רצחני. ליד האמבטיה עמד דלי שהועלה מהמטבח, אך לא נעשה בו שום שימוש - השותפים היקרים שלי פשוט היו עסוקים מדי בלטלפן לבוס כדי שיזעיק את השרת (ביום ראשון בארבע לפנות בוקר, פה בגרמניה זו בכלל עבירה על החוק!), ובינתיים האמבטיה כבר התמלאה (וזה הישג אדיר, מאחר ומדובר באמבטיה שמיועדת ככל הנראה להכיל שני מבוגרים בו זמנית), והמים שגאו מתוכה, יחד עם זרם-צידי מהברז, כיסו כבר את כל רצפת החרסינה בחדר הרטיבות ועוד חצי מריפוד-הרצפות הזול שמפריד בין המקלחת והשירותים לחדר השינה שלי.
המשימה שהטילו עלי הייתה פשוטה: למלא את הדלי במים מהאמבטיה ולשפוך אותם לתוך הכיור הכפול והאסלה, שיכולת הספיגה שלהם גדולה יותר מזו של מערבולת-הניקוז הזערורית באמבטיה העצומה.

פצחתי מייד בעבודה, בזמן שהשניים האחרים עסקו בעיקר בשיחות טלפון עם הבוס, תוך חיפושים לא מספיק מהירים אחרי ה"שיבר". בחמש דקות ראשונות של עבודה הצלחתי לעשות את הבלתי יאומן, ולהביא לירידה של שלושה סנטימטר במפלס ה"שִׁיבֶּרֶת", תוך שאני מרוקן מים במחזורים משולשים: דלי מלא ראשון לכיור הימני, שני לכיור השמאלי ושלישי לאסלה, שהפגינה יכולת בליעה מרשימה והתרוקנה בשניה, משאירה את שני הכיורים האחרים הרחק מאחור.

הבוס הגיע בערך מארבע עשרים וחמש, נכנס להסתכל ולהגיד "שלום", וירד חזרה לקומת המטבח. כמה דקות אחריו הופיע בפתח דמות זרה, גבוהה ויפה, עם כנפיים צהובות זרחניות - אה, רגע; זה לא מלאך, זה בסך הכל כבאי. לא פחות מארבעה כאלה נכנסו אחד אחרי השני, כל אחד גבוה יותר מקודמו, התבוננו בי כאילו הייתי גופה חרוכה, והלכו לחפש את הברז - דבר שערורייתי למדי, שכן במינכן בתחתית כל בניין מצוי תרשים מיוחד שאמורה להגיד למכבי-האש איפה נמצאים כל הברזים והיציאות במבנה.

השעה הייתה כבר כמעט חמש. כחמישים דקות אני נלחם פה באש ובמים - או בעיקר במים - ועדיין אין שום רמז לסוף, מלבד התפרצויות מתחלפות של מים צלולים לעומת מים חלודים, שצבעו את הכיורים בחום-אדמדם. לא רק זה, אלא שבעשרים הדקות האחרונות של השעה הלכה טמפרטורת המים וירדה מדקה לדקה, מה שגרם לי לחשוב שגמרנו את מאגרי חברת המים של מינכן ועתה הברז שלנו שותה את מי-התהום הרזרביים של העיר. כל דקה שניה נכנס אחד משבעת-הגמדים מאחורי, לבדוק אם הברז שהם ניסו הפעם היה נכון. כולם לבושים בבגדים יבשים, ורק הפיג`מה (ישנונית קראו לזה באקדמיה, לא?) שלי הולכת ונרטבת, הולכת ומתקררת.

חמש ודקה. הזרם מתחיל להיחלש סוף-סוף. ועוד לפני זה הצלחתי במאמצים כבירים להוריד את מפלס המים באמבטיה תוך-כדי ניסיון לחסום את השפריץ-הצידי שעמד לגרום לשיטפון על הרצפה להגיע לחדר שלי, שבו כבר העברתי את הנכסים האסטרטגיים (כמו ספק-הכוח של המחשב) למיטה שעליה הייתי אמור לישון עתה ולחלום חלומות רטובים. הכבאים, הבוס והשותפים כבר חוגגים מסביבי, אבל אני עוד דולה את הזרמים האחרונים, מאחר שאני חושש שדוד-החירום עוד מלא.

זהו. שעה של בריכה הגיעה לסיומה בקילוח דקיק אחרון של מים. אני יוצא מחדר האמבטיה, לראשונה מזה חצי שעה לפחות, כדי לראות שמגבת הגוף שלי, אותה הנחתי בפתח חדרי כשראיתי שהמגבת שכבר הונחה שם רטובה עד לשד הבד הדקיק שלה, נרטבה גם היא כהוגן בניסיון להגן על בסיסי ארונות העץ היוקרתיים. אני מנסה להתנגב בחצי היבש, ויורד למטה. שם ישבו הבוס והשותפים בחצי השעה האחרונה ושתו לאיטם מיץ תפוזים, בזמן שהגוף שלי שתה מים מזוהמים.

החשבון של מכבי האש נחתם. 76 יורו לשעה - זה התעריף. בחישוב מהיר יצא לי שכל אחד מהארבעה מקבל מאה שקל. על מה?! טוב, לפחות את הכסף לא אני צריך לשלם, אני מנחם את עצמי. בעל הבית ישלם - וזה בהחלט יגיע לו, שכן הוא היה אמור להחליף את הברזים, הצבע שעל הקירות והריפוד שעל הרצפה לפני שהגענו לכאן. ראש הכנופיה שולח את שלושת האחרים לניידת, ומציין שהעבודה שלי חסכה להם הפעלת משאבה לניקוז שאריות המים. השותפים ממהרים לקחת את הקרדיט על עצמם. בינתיים אני שומע שכדי להתחמק משאלות מיותרות הם סיפרו שקר גס, וטענו שאחד מהם גילה את הנזילה אחרי שהאמבטיה כבר התמלאה, כאשר הוא במקרה התעורר ונכנס לשירותים.

הבוס עוזב גם הוא. חמש דקות אחר כך עוזבים גם שני גורמי הנזק, ומשאירים אותי להילחם במים פעם נוספת - בשטיפת הכוסות שבהן הם שתו מיץ בזמן שאני שחיתי במים, זיעה וחלודה. אני עולה לחדר, מתלבש, וממהר לעשות את הדבר היחיד שאני מסוגל - לכתוב.

עכשיו אני הולך להתפלל, ואז אני אנסה להשלים את שעות השינה החסרות. אני רק מקווה שאני לא אחלום על מים. זה גם ככה כבר יום ההולדת הכי גרוע שהיה לי בחיים.

(נו, טוב - לפחות זה היה שווה את זה)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

30 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל musichunter85 אלא אם צויין אחרת