00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

תמונת ראי

הכל בגלל אשפוז קטן...

 
נכון שהרבה זמן לא כתבתי?
אז לא. לא מדוייק.
דווקא כתבתי, במחברת, כשיכולתי.
שבוע אחרי הפרסום האחרון נפלה עליי מחלה זיהומית קשה ומעצבנת, שכללה שבועיים אשפוז ולמעלה מחודש של אנטיביוטיקה, שאני עדיין נוטלת.
מה שאומר שכמעט חודש לא נגעתי במחשב שלי, ורק מדי פעם עדכנתי באתר שלי דרך המחשב של אחותי, כשהיא באה לבקר.
 
אני שונאת בתי חולים. כבר כתבתי את זה פעם?
כשאני אומרת את המשפט הזה, תמיד קופצים עלי ואומרים לי: "מי אוהב? כולם שונאים בתי חולים".
אני מאמינה שזה נכון, אבל אני שונאת בתי חולים יותר מהאדם הממוצע.
אני מפחדת מהם.
אני - רק אומרים לי את המילה אשפוז, ואני יודעת שזה אכן הולך לקרות כי אין לי ברירה, ומיד נפתח ברז הדמעות. בלי שליטה בכלל.
 
הזיהום שחטפתי נקלא צלוליטיס (ונא לא להתבלבל עם צלוליט...), שהוא זיהום תת עורי עקשן מאד. זה התחיל מחום גבוה של 40 מעלות, רעידות מטורפות בכל הגוף בהתקפות של שעה-שעה וחצי, סחרחורות והרגשה כללית זבלית ביותר.
במיון זיהו את הזיהום ברגל, שהיה אז רק על כף רגל שמאל. המליצו על אשפוז. אני אמרתי שאם יש דרך לטפל בבית, אני מעדיפה בבית. נתנו לי לחתום על סירוב אשפוז, נתנו לי אנטיביוטיקה ושלחו אותי עם הבטחה שאם המצב לא משתפר אני חוזרת לאשפוז.
למחרת הזיהום כבר הגיע עד הברך. בהחלט לא שיפור, אבל חשבתי שבקושי היה לאנטיביוטיקה זמן לעבוד, וניתן לה עוד קצת זמן.
יומיים אחרי, הזיהום הפסיק להתפשט ונדמה היה לי שיש אפילו שיפור קל, במיוחד כשהחום סוף סוף ירד מ-40 ל-38, אבל רציתי שרופא בכל זאת יראה את הרגל.
הרופאה שלי שלחה אותי מיד לרופא עור.
רופא העור שלח אותי מיד לאשפוז.
בלית ברירה חזרתי למיון, והפעם ישר לאשפוז במחלקת עור.
 
מי שמכיר את איכילוב, יבין את עוגמת הנפש שלי כשהבנתי שמחלקת עור היא בבנין הישן.
ולמי שלא מכיר, אספר בקצרה שמדובר על מחלקה של כ-30 חולים (בדרך כלל יותר, כי שמים מיטות במסדרון), 4 תאי שירותים ו-5 מקלחות קטנות לכל המחלקה.
ולמי שממש רוצה עוד קצת פרטים מעיקים ארמוז שחצי מחלקה בערך היתה גברים, ולא כולם טרחו לשמור על נקיון ו/או פרטיות בשירותים. ואני חושבת שזה אומר הכל.
 
6 שותפות לחדר החלפתי במהלך האשפוז שלי, שהתארך לו מיום ליום.  
כשנכנסתי לחדר, היו שם חניתה וחנה.
חניתה, אשה בסביבות ה-50, נעימה ונחמדה, שסבלה גם היא מצלוליטיס, והיתה מאושפזת כשבועיים וחצי, וגם כשיצאה מבית החולים, זה היה על כסא גלגלים. היו אצלה כמעט תמיד אנשים, משפחה, חברים, ובכלל המון תשומת לב.
חנה, אשה בת 90, שכל הזמן היה לה קר ורצתה לסגור את המזגן, ובלילה באמת סגרה לי אותו... אוף!!
ברור לכם שבשני הלילות הראשונים לא ישנתי כל הלילה כי היה לי חם, נכון?
וכשסוף סוף מצאתי לי מקום נוח לשבת מול תחנת האחיות ולהינות מהמזגן שלהם, הקימו אותי כי המנקה רוצה לשטוף!!
מזלי שביום השלישי חנה שוחררה הביתה. גם חניתה. אני עברתי מיטה, ליד החלון,  וליד השליטה על המזגן.
כבר ביום שלישי הגיעו שתי שותפות חדשות לחדר.
הראשונה, חיילת צעירה - דנה, עם... ניחשתם! צלוליטיס ברגל.
השניה, אשה כבת 50, עליזה, נחמדה ועליזה כשמה.
דנה השתחררה כעבור כשבוע. הסתבר שלא היה לה בכלל צלוליטיס... את דנה הגיעו לבקר המון חברים וחברות שלה מהבסיס, וכולם הביאו איתם ממתקים וחטיפים, וכשהיא השתחררה הביתה, בערך שבוע אחרי, היא לקחה הביתה יותר אוכל מבגדים...
 
הלכה דנה - באה צרויה.
למעשה צרויה היתה העברה מחדר אחר, בו השתחררו שתי בנות. מכיוון שהיו 3 גברים במסדרון, העבירו אותה אלינו, ואת החדר שהתרוקן הפכו לחדר גברים.
צרויה היתה בת סביבות ה-90. היא לא אמרה מילה על המזגן, אבל דאגה לנו לשירי ארץ ישראל לפני השינה בקולי קולות, וכיבוי אורות בתשע!
 
ואז הגיע יום שלישי. הייתי מאושפזת כבר שבוע וחצי, ואמרו לי שאני אשתחרר.
הגיע ביקור רופאים, ואיתו האכזבה. החליטו להשאיר עוד יום.
אמרתי לעצמי - "לא נורא. זה רק עוד יום אחד. ממילא אחיות שלי עסוקות ולא יוכלו לבוא לקחת אותי הביתה".
 
ואז הגיע יום רביעי - ביקור רופאים עם מנהל המחלקה, שהחליט להשאיר אותי עוד כמה ימים... הזיהום לא מתרפא בקצב שהוא רוצה...
אבל צרויה שוחררה הביתה.
הלכה צרויה - באה איבט.
עליזה מיד הכריזה בפניה על חוקי החדר: "המזגן נשאר דולק כל היום וכל הלילה, ואין כיבוי אורות מוקדם. בחדר הזה "דיסקוטק" - מסיבה כל הלילה" היא אמרה לאיבט.
איבט, אשה נעימה וחייכנית, קיבלה כל מה שאמרנו לה, ושמחה שהגיעה לחדר כל כך שמח.
רק שביום רביעי אני לא הייתי שמחה בכלל. הייתי מיואשת, עצובה ומדוכאת.
לא רק שהשאירו אותי עוד באשפוז אחרי שהייתי בטוחה שאני הולכת הביתה, גם היו צריכים להחליף לי את הפרפר שביד (זה שבשביל האינפוזיה) ולא הצליחו ודקרו ודקרו ודקרו... עד שהורידו אותי למיון, ושם אחות נחמדה ומאד מאד מנוסה, הכניסה את הפרפר בשניה וחצי, בלי להכאיב לי בכלל.
 
למחרת עליזה שוחררה הביתה. עליזה היתה איתי באשפוז קצת יותר משבוע, ודיברנו המון. שמחתי בשבילה שהיא הולכת הביתה, אבל הייתי עצובה שאני לא.
ממה שהרופאים דיברו בינם לבין עצמם בביקור הרופאים, הבנתי שאני אמורה להשתחרר ביום ראשון. הם כבר לא אמרו לי ישירות, כי אחרי שתי אכזבות, ביקשתי לא לדעת מראש, אלא רק ביום השחרור עצמו. אם אין ציפיה - אין אכזבה, וגם ככה היה לי קשה עם האשפוז והתמודדתי עם כל יום בפני עצמו.
 
הלכה עליזה - הגיעה חנה. כן, כן, עוד חנה. אשה בת 74, שלא ממש רצתה להיות שם, והמשפחה שלה כל הזמן שכנעה אותה שהיא חייבת להישאר באשפוז.
המשפחה של חנה לא עזבה אותה לרגע. הם עשו משמרות, ובלילה שכרו אחות. בלילה האחות החליטה שקר לה וסגרה את המזגן. אני בלעתי בשקט, מקטרת בתוך תוכי. לא עוברות חמש דקות וחנה מתחילה לנוע במיטה.
"הכל בסדר?" שואלת אותה האחות.
"חם פה נורא" אומרת לה חנה.
"היה קר, אז סגרתי את המזגן" מודיעה לה האחות. "יש עלייך שתי שמיכות, תורידי שמיכה ויהיה בסדר" - אומרת ומורידה מעל חנה שמיכה.
שלוש דקות אחר כך חנה שוב מתלוננת שחם לה מאד.
בלית ברירה האחות נכנעת ומדליקה שוב את המזגן, מתעטפת בעצמה בשמיכה שהורידה מחנה...
אני חייכתי לעצמי בשקט.
 
והנה הגיע יום שישי, ובביקור הרופאים הודיעו לי שאני הולכת הביתה, לשמחתי המאושרת.
החיוך שלי היה כזה גדול ומאושר, שאחת הרופאות ניסתה מיד להרגיע: "עוד לא, עוד לא. המכתב יהיה מוכן רק בשלוש".
 
שלוש, שמונה, עשר בלילה. לא אכפת לי. העיקר היום!
 
התקשרתי לכל העולם...
טוב, בסדר... לכל העולם שידע שאני מאושפזת, וזה היה עולם מצומצם מאד. המשפחה שלי, וכמה חברות.
 
קשה לי לתאר כמה כיף לחזור הביתה אחרי תקופת אשפוז. לישון במיטה שלי, להתקלח במקלחת שלי, ולהתקרר במזגן הפרטי שלי בחדר שלי.
ת ע נ ו ג !!! ()
 
אז תשאלו מה עושים באשפוז?
נחים, ישנים ואז נחים עוד קצת.
יוצאים מהדעת, משתגעים ואז מחליטים לא לתת לזה לשגע אתכם.
כמובן שברגע הראשון האפשרי הזמנתי טלויזיה. אושפזתי ביום שישי אחה"צ ואי אפשר היה להזמין טלביזיה עד מוצאי שבת (ולא שהיה הרבה מה לראות, אבל לפחות שעתיים ביום הייתי מחוברת אליה, וזה בהחלט עוזר, במיוחד בשעות הקטנות של הלילה, כשלא ישנים...)
מעבר לזה קראתי. ה-מ-ו-ן. פשוט בלעתי ספרים.
כשידיעתי שאני הולכת לאשפוז ארזתי מראש שני ספרים. הייתי תמימה מספיק לחשוב שזה יספיק לי. מי חשבת שאני אהיה שם שבועיים???
מהר מאד הבנתי ששניים זה ממש כלום, למרות שבכוונה בחרתי ספרים באנגלית, שיקח לי קצת יותר זמן לקרא. את הספרים בעברית אני בולעת כל ספר בשעתיים בערך, לפעמים אפילו פחות.
אז אחרי כמה ימי אשפוז, הלכתי עם אחותי לקנות ספרים חדשים. לא מצאתי משהו שמצא חן בעיניי לא בסטימצקי ולא בצומת.
הפתרון?
אחותי "הבריחה" אותי מהר הביתה, שם בחרתי עוד 10 ספרים. עד תום האשפוז כבר סיימתי שמונה מהם...
במהלך השבוע אחר כך,  בבית וכל הזמן במיטה, כבר בלעתי עוד 6-7...
ובין לבין, כשלא היתה לי מחט ביד ימין, כתבתי במחברת שאחותי הביאה לי. גיליתי מחדש את האהבה לכתיבה, זו שהזנחתי בשניים וחצי האחרונות. עוד משהו שחתכתי מהחיים שלי כשסבתא שלי נפטרה. עוד אהבה שחזרה אליי...
 
מאז שהשתחררתי עברו כבר שבועיים וחצי. הזיהום עדיין ברגל, אם כי רק במוקד אחד קטן, אבל הרגל עדיין נפוחה, קצת אדומה וממש ממש מעט חמה במוקד הבעייתי.
אני עדיין על אנטיביוטיקה (תיכף סוגרת חודש וחצי...) וצריכה לשבת עם הרגל למעלה כל הזמן בעצם.
הבעיה היא שאם אני יושבת רגיל, עם רגליים למטה, רגל שמאל מתנפחת מאד ומתחילה לכאוב.
אז בעבודה אני יושבת עם הרגל על המחשב, ובבית אני במיטה, ואומרים לי שזה יקח עוד חודשים עד שזה יעבור לגמרי. ()
 
אבל אני שומרת על אופטימיות.
לפחות אני כבר לא באשפוז, וחזרתי למסלול פחות או יותר נורמאלי... קצת מוגבל, אבל לא נורא. ובסוף הכל יעבור, לא?
 
מאחלת לכולכם המון בריאות!
 
דיילי

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל daillyg אלא אם צויין אחרת