00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סינמסקופ

"חיבוקים שבורים", הביקורת

פדרו אלמודובר יהיה בן 60 בקרוב. זה די מדהים שהבמאי פורץ הדרך, בועט המוסכמות, מנתץ הטאבואים, האיש שהגדיר בשנות השמונים את הקולנוע הפוסט-מודרני, את הקולנוע הקווירי ואת הקולנוע שהיה מזוהה יותר מכל דבר אחר עם "נעורים" ואלטרנטיבה בשנות השמונים, הוא עוד רגע בן 60. אני מתפעל מזה לא בגלל מה שזה אומר עליו – לעזאזל, כבן 60 הוא במאי טוב יותר משהיה בן 30 – אלא בגלל מה שזה אומר עליי. ובעיקר, מה זה אומר כשהבמאי שלפני 25 שנה היה הכי נערץ על סטודנטים דקדנטיים לקולנוע ועכברי סינמטקים חובבי גותיקה הוא כיום הבמאי הכי נערץ על האמהות שלהם. ועוד יותר: מה זה אומר כשאני מתחיל להבין שאלמודובר של ימי "דבר אליה"/”חיבוקים שבורים" הוא במאי טוב יותר מאלמודובר של ימי "נשים על סף התמוטטות עצבים", סרט שכה אהבתי פעם? זה מה שזה אומר: בעוד שיהיו שיגידו שאלמודובר שט ב-25 השנים האלה לעבר המיינסטרים, לדעתי התנועה הפוכה: המיינסטרים שט אליו, ובמידה רבה עוצב על ידו.
שנת 2009 לא רק מציינת את יום הולדתו ה-60 של אלמודובר, אלא גם מלאת עשור למחזור הסרטים הנוכחי שלו, זה שהתחיל עם "הכל אודות אמא" ב-1999, המשיך עם "דבר אליה" ב-2002, "לחזור" ב-2006, ומגיע כעת ל"חיבוקים שבורים". אני מכנה את התקופה הזאת "התקופה האדומה" של אלמודובר (באמצע היה גם את "חינוך רע" ב-2004, אבל מבחינה סגנונית ותוכנית הוא יוצא דופן, אז אני מניח אותו כרגע בצד). התקופה האדומה שלו היא התקופה בה הוא הכי שגשג מבחינה ציבורית, התקופה בה הוא קם לתחייה כיוצר – אחרי שבשנות התשעים הוא הנפיק סרטים שפחות עניינו את העולם ונראו כמו מיחזורים ושחזורים לפרובוקציות של שנות השמונים. בעשור האחרון הוא לא רק יצר חמישה סרטים, הוא גם זכה בשני פרסים בפסטיבל קאן (על הבימוי של "הכל אודות אמא" והתסריט של "לחזור") וגם זכה בשני אוסקרים (על הסרט הזר ב”הכל אודות אמא” ועל התסריט של “דבר אליה”). בעוד רבים ממוקיריו של אלמודובר יתגעגעו לימיו כבמאי חצוף ובוטה בשנות השמונים, צריך להודות על האמת: זה בעשור האחרון שאלמודובר נהיה במאי באמת מעניין. ואני אומר את זה מעמדה מסויגת: את "הכל אודות אמא" לא אהבתי. מ"לחזור" הייתי מסויג. אבל "דבר אליה" הוא בעיני, יצירת המופת שלו. הפסגה. “חיבוקים שבורים", לעומתם, הוא... רגע, תכף נגיע אליו.
 זו "התקופה האדומה" קודם כל מבחינה סגנונית: אלמודובר תמיד חיבב את הצבע האדום (בתחילת דרכו סרטיו אופיינו בעיצובי אדום-שחור), אבל נדמה לי שבשעשור האחרון הוא מצא דרך לצלם את הצבע האדום – בין אם זה בריפוד, שמלות או טפטים – באופן שממש מסמא את העין. סרטיו בוהקים באדמומיותם, ועוד לפני שמדברים על טוב/רע, מעניין/משעמם, חכם/מטופש, אי אפשר להתעלם מהמימד החושני שבצבעוניות שאלמודובר מייצר. נדמה שאת סרטיו האחרונים של אלמדובר אפשר ממש למשש, שיש בהם משהו קטיפתי שיהיה נעים להתעטף בו, עוד לפני שיהיה נעים לצפות בו.
לא רק אלמודובר מגיע ל"חיבוקים שבורים" בשיא תהילתו, הצלחתו ויוקרתו. גם פנלופה קרוז. היא מגיעה לסרט הזה אחרי האוסקר הראשון שלה, ל"ויקי כריסטינה ברצלונה" של וודי אלן. זה דווקא מעניין, כי תוך כדי צפייה ב"חיבוקים שבורים" חשבתי על וודי אלן. למרות שנדמה ש"ויקי כריסטינה ברצלונה" נוצר בהשראת אלמודובר, אין באמת דמיון או קרבה בין שני היוצרים האלה. אבל נדמה לי ש"חיבוקים שבורים" מייצג איזשהו הלך רוח נינוח מבחינה יצירתית אצל אלמודובר. האם הוא הגיע לשלב בקריירה בו הוא כבר מפסיק לחפש את החידושים, ההברקות, החד-פעמיות, ופשוט מגיש לקהל שלו ת מה שהוא יודע להתקין הכי טוב? ואכן נדמה לי שביקורת שלי על "חיבוקים שבורים" תהיה זהה לזו על "ויקי כריסטינה ברצלונה": ראינו דברים גדולים יותר, משמעותיים יותר של הבמאי הזה, שהפעם נדמה שהוא שט במוד ברירת המחדל שלו, אבל באותה נשימה מתברר שברירת המחדל הזאת לבדה יש בה ברק, חוכמה וכשרון שקשה לטעות בהם.
"חיבוקים שבורים" עוסק בבמאי עיוור (עוד חיבור לוודי אלן, שעסק בבמאי עיוור בסרטו, “סוף הוליוודי") שמסתתר מאחורי שם בדוי: הארי קיין. כבר השם הזה גדוש משמעויות מטאפוריות. “הארי קיין" נשמע כמו "הוריקן", רוח סערה. “הארי קיין" נשמע גם כמו עירבוב בין שם הדמות "הארי פאלמר" ושם השחקן שהיה מזוהה איתה, “מייקל קיין": וזה משדר לנו חשאיות, חיים כפולים, השתקפויות ובבואות: השחקן והדמות, והדמות שבעצמה מנהלת חיים כפולים. ועוד אסוציאציה: “הארי קיין" נשמע כמו קרוב משפחה של "ג`יימס קיין", הסופר שכתב את "הדוור מצלצל פעמיים", מאבות המזון של הפילם נואר, שרמזים לעלילתו נמצאים ב"חיבוקים שבורים" שעוסק – בין השאר – באשה, מאהב ובעל נבגד.
הסרט נפתח בשוט מעניין: הוא מצולם מבעד למוניטור המציג את מה שרואה עדשת הצלמה על הסט. זו הצהרה מיידית: אלמודובר מייצר כאן את סרטו הרפלקסיבי ביותר מאז "קשור אותי, אהוב אותי". סרט שעוסק ישירות בקולנוע, בכתיבה, ביצירה, באופן בו הקולנוע נכנע לחיים, אבל גם במקום שבו הקולנוע מסוגל לשכתב את החיים, ושיש לו כוחות של השבה לחיים – גם אם רק באופן סמלי. ומה רואים מבעד לעדשת המצלמה? אשה לא מוכרת עומדת ומחכה בסבלנות בשעה שעוזרי הצלם מודדים עליה אור, מודדים את המרחק, מתקנים את הפוקוס ומיטיבים את הפריים. בסוף המלאכה הזאת, האשה האלמונית יוצאת מהפריים ואת מקומה תופסת פנלופה קרוז. והנה, המטאפורה המכוננת של הסרט: הסרט עוסק במחליפים, ב-stand-in, באנשים שמייצגים אנשים אחרים. ולמעשה, זהו נושא עקבי למדי בסרטיו של אלמודובר בעשור האחרון, וגם לפני כן: קיומן של שתי דמויות שנדמה שהאחת מקנאה בגורלה של השני, ולמעשה מגשימה את חלומותיה ומאוויה דרך קיומו (לרוב, המצליח והזוהר יותר) של הדמות השניה. סרטיו של אלמודובר עוסקים לא פעם בערפדות רגשית, באנשים שניזונים מההצלחה והרגשות של אלה שתפנית הגורל גרמה להם להצליח יותר. ערפדים, באופן מפתיע ומשעשע למדי, הם מוטיב שנוכח ב"חיבוקים שבורים". הדימוי הזה, של מישהו שמייצג מישהו אחר, מעלה גם שאלות שוצאות מגבולות המסך. למשל, האם הבמאי בסרט הוא סוג של אלטר-אגו לאלמודובר עצמו? האם אלמודובר סובל מ"עיוורון" יצירתי. הסרט, בוודאי, עוסק בכך שאנחנו עיוורים כשאנחנו רואים, ומסוגלים לראות – במובן של תשומת הלב והרגישות – דווקא כשהראיה ניטלת מאיתנו. אבל האם יש בסרט ובדמויותיו אלמנט אישי, אוטוביוגרפי? וזה המקום בו "חיבוקים שבורים" נחלש: כי גם בלי שאהבתי את "לחזור" או את "הכל אודות אמא", קשה היה להתעלם מהעובדה שאלמודובר כורה את סרטיו מנשמתו, מאיזשהו חיבור שיש לו עם דמויות אם, עם סוג מסוים של קולנוע שהוא מתחבר אליו. ב"חיבוקים שבורים" נדמה שכתסריטאי הוא שט כאן על ניוטרל, רץ על העלילות הכי קלות לו, הכי פחות מאתגרות, ולא ממצה את הסיטואציות עד תומן. יש הרבה הדר וברק בסרט, ואלמודובר מוכיח שם שהוא מאסטרו של קולנוע, אשף של חושניות, תותח של חיבורי תמונה וקול, ליהוק ומשחק, ויוצר חריף למדי המלהטט היטב בין מלודרמה, קומדיה ומותחן (מהבחינה הזאת, יש לסרט הזה את ארומת ה"תרגיל בסגנון" הדי מענגת שהיתה גם ב"אהבת בשר ודם" - ודווקא הרגעים שבהם הוא מחווה לעבר היצ`קוק, ולא לעבר סירק, הם המענגים ביותר), אבל אחרי עשור שבו נדמה שאלמודובר עושה סרטים שהם אירועים, ושיש בהם גדולה – או לפחות יומרה לגדולה - “חיבוקים שבורים" הוא פשוט תפריט הטעימות של כל המנות שאלמודובר יודע להכין ולתת לקהלו. והאמת, למרות שאין כאן תחושה של יצירת מופת, יש דווקא נעימות, של ההסתופפות בחיקה של וירטואוזיות מרהיבה. אולי זה סרטו הבורגני ביותר, השבע ביותר והכי פחות מאתגר של אלמודובר, אבל זה גם אחד מסרטיו המהנים ביותר.

נ.ב

את "דבר אליה" ראו בארץ 400,000 איש, מה שהופך את פדרו אלמודובר לא רק לאחד הבמאים הכי מהוללים ומוערכים, אלא גם לאחד הבמאים הכי קופתיים בארץ. לשאלתי, מוסרים רשת בתי קולנוע לב שהפיצו את רוב סרטיו של אלמודובר, שארבעת סרטיו האחרונים מכרו בארץ מיליון כרטיסים. כלומר שאת "הכל אודות אמא" ואת "לחזור" ראו כ-200 אלף צופים, ואף יותר. הקומוניקטיביות הרבה של "חיבוקים שבורים", ובוודאי שהסקס (והסקסיות) של הסרט, יוצרים את התחושה שגם הסרט הזה עשוי להפוך בארץ להצלחה קופתית בקנה מידה הוליוודי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.7.2009

"חיבוקים שבורים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

9 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יאיררוה אלא אם צויין אחרת