00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ברבורה בהתהוות

לראות את האור


כמו בהמשך ישיר לפוסט הקודם, אני מוצאת עצמי לא מעט חושבת בזמן האחרון על פגועי נפש.

פגועי נפש, בדומה לשמנים, מודרים מהחברה בצורה די אוטומטית. להבדיל משמנים, שנתקלים כמעט רק בתגובות של גועל, הרי שבמקרה של פגועי נפש היחס נחלק לפי המרחק הגיאוגרפי. כל עוד הם רחוקים, אפשר לחוש אמפתיה. ברגע שהם קרובים, יוצאים איתך לדייט, או אפילו, אללי, גרים לידך, זה איום ונורא. "כמובן" שמרגישים אמפתיה, באמת, הם מוכי גורל, אבל למה לידנו???? מה זה יעשה לנו, אם ידעו שאנשים כאלה גרים לידנו, יוצאים איתנו.... אמא`לה, משוגעים!!!

לפני מספר ימים הייתי בהצגה שהעלו פגועי נפש. ההצגה הייתה למעשה הצצה לחיים שלהם, כל אחד מהם ביים והעלה קטע אישי. הם עמדו על הבמה, קבוצה של אנשים צעירים, שהיו צריכים לא מעט אומץ כדי להוריד את ההגנות ולספר על החששות הגדולים שלהם. וראו פלא, אלו היו פחדים שקיימים אצל כולנו. הם דיברו על הפחד, על הרצון למצוא את האור, את האהבה, את התרופה שתנצח באופן סופי ומוחלט את המחלה.

בקטע המסיים את ההצגה מנהלת השחקנית דיאלוג עם הקול הפנימי שלה. היא מרגישה לבד בעולם, במקום חשוך ונידח, והקול שלה אומר לה שרק אם תתאמץ ותחפש בתוכה, או במילים אחרות תעז, היא תמצא את האור. בקטע אחר מתמודד שחקן עם הדרישות שהעולם שלו יהיה מסודר, בדיוק על פי הכללים, אבל הוא צריך משהו קצת שונה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר ממראית העין של הסדר הנורמטיבי, ובסופו של דבר הוא ימצא את הקול שלו, וילמד לחיות עם עצמו בשלום, ומכאן תבוא הישועה. קטעים אחרים דיברו על תחושת הבדידות וההמתנה שמישהו יבוא לעזרתם, על האומץ לעשות את הצעד הראשון, על הרצון באהבה ועל החשש מהסטיגמות החברתיות.

זה לא שאני עושה גלורפיקציה לדמותם. התמודדות עם מחלות נפש הן לא דבר פשוט (חכו שאסיים לקרוא את "רדי מהר, שמש"- בטח יתווספו לי תובנות), וזה לא שפגועי נפש הם אנשים אצילים ומוכשרים יותר מכולנו. אבל זה בדיוק העניין, הם בדיוק כמונו. ועוד קצת.

באיזשהו שלב הרגשתי קצת כמו "בגדי המלך החדשים". ישבתי שם, והרגשתי איך כל הפחדים של החברה נמצאים על הבמה, איך כל הסטיגמות מתנקזות. ולא הרגשתי טוב עם זה.
וכשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שהלוואי וכולנו יכולנו לעמוד עם מראה מול הפנים, ולהעיז להיות מי שאנחנו. אבל לא היינו עומדים בזה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עשבר אלא אם צויין אחרת