00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

למה התור הישראלי נמתח תמיד לרוחב?

30/06/2009
הדרכתי פעם קבוצת בני נוער יהודיים מבריטניה, שבאו לראות את ארץ הקודש. הדבר המפליא ביותר שהבחנתי בו בשבוע שביליתי בחברתם הוא, שבכל מקום שבו היו צריכים לחכות לדבר מה, הם היו יוצרים תור. ככה בשניות, היו נעמדים בטור עורפי, מחכים בסבלנות זה אחר זה. זה היה קורה בחלוקה של האוכל, בהמתנה לאוטובוס, בכניסה ואתרים ועוד. ושלא תבינו לא נכון, לא מדובר בילדי גן בני חמש, אלא בבני תשחורת תוססים, בגילאי 17 - 18.
 
ירדתי כמדי יום בצהריים לקניון קרית אונו מתחת למשרד כדי לאכול צהריים והגעתי לתובנות הבאות לגבי התור:
התור הישראלי  לא נמתח לאורך אלא לרוחב. איך זה קורה? אתה נעמד ראשון וממתין למשהו, מיד מישהו מגיע ונעמד מימינך. למה מימיני ולא מאחורי? כי הוא רוצה להיות בשליטה, כדי לראות מה קורה מלפנים, בצבא לימדו אותנו תמיד לתפוס עמדות שולטות, לצפות קדימה אל האופק כדי לקדם את האויב. ההוא מימינך רוצה לראות שאתה לא מתמהמה בהזמנה, אולי אפשר בעצם לעקוף אותך ולהכנס באמצע ("אני בשביל שאלה..."). ההוא אחריו נעמד מיד משמאלך ותופס עמדה שולטת על השניים שלפניו. יש לו שתי מטרות - גם לעבור את השני וגם לנסות לשפר עמדות כדי לעקוף את הראשון. הרביעי כבר תופס עמדה מימין או משמאל, מה שנראה לו עדיף וכן הלאה וכן הלאה. התוצאה: שורה של לקוחות עצבניים, כל אחד זומם לעקוף את האחר, מוכר שלא ברור לי מי אחרי מי ומי נגד מי ובעיקר בלגן ים תיכוני.
 
אפילו במקומות שבהם מנסים באופן מלאכותי ליצור תור מסודר זה לא עובד. אתה עומד בבנק בין החבלים, ישר ניגש אליך מישהו - "אני אחריך". סליחה, מישהו מינה אותי לשומר התור שלך? מישהו עוקף את החבלים ורץ לבנקאי - "אני רק לשאול שאלה". בכניסה לתחנות שירות של פלאפון הציבו דיילות מקצועיות שתפקידן להסביר ללקוחות איך ללחוץ על המכשיר (האוטומטי) שמוציא את הפתקים עם המספרים לתור, כי הישראלים לא הסתדרו עם המערכת שבה צריך לבחור בין "שירות תיקונים" לבין "שירות לקוחות" ולהקיש את מספר הטלפון שלהם.
 
למה אנחנו ככה? כנראה בגלל התרבות העצבנית שלנו (או חוסר התרבות), הרצון האולטימטיבי לא לצאת פראייר, בדיוק כמו שאנחנו מזגזגים בפקק,לנסות למצוא תמיד את התור שמתקדם יותר מהר, עוקפים על השוליים, נדחפים בנתיב הלא נכון בפניה שמאלה כדי לגנוב את הרמזור, בדיוק כמו שנדחפים למעלית מלאה עד אפס מקום (בעיה קשה בבנין שלנו עם שתי קופות החולים למטה) בחוסר נימוס רק כדי לא להמתין למעלית הבאה, בדיוק כמו שהרשימה ליד הדלת של הרופא היא המלצה בלבד, וכל אחד מנסה להתמקם קרוב יותר לדלת שלו כדי לגנוב את התור ולהשתחל פנימה כי `אני רק בשביל מרשם`.
 
ואני - מנסה לעמוד מאחורי כל השורה של הלקוחות הנאבקים, וכל אחד שמופיע חושב שאני בכלל לא בתור, הרי אם הייתי בתור הייתי נכנס לשורה ולא נעמד מאחורי כולם. מי שעומד מאחור כנראה רק מסתכל. פעם עוד הייתי ממלמל משהו לאיזה מבוגר שנדחף בתור על כך שאומרים שהצעירים חסרי תרבות, בתקוה שיבין את הרמז. היום הם כבר לא מבינים את הרמז. איבדנו את הבושה.
 
אז זהו, שלא נתקדם להיות מדינה אירופאית רגועה אם נמשיך ככה. אולי אנחנו בעצם לא רוצים, או לא יכולים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

11 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת