00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

מנוחת הלוחם

יום חמישי בשעה 9 בערב, אני מקבל שיחת טלפון מהמרכז הגריאטרי, מחלקה סיעודית מורכבת לאמור: "חמך משה איציק במצב קשה, יש לו חום, אנחנו מוציאים לו את הזונדה, אם המשפחה רוצה לבוא נאפשר לכם, למרות ששעת הביקור חלפה, נודיע בשער שיתנו לכם להכנס.
 
כאשר נכנסו הגרמנים לרומניה בשנת 1940 הם גרשו את המלך קרול, והקימו בה את ממשלת הבובות בראשות אנטונסקו, עושה דברו של היטלר, אשר צרף את רומניה למדינות הציר שפעלו תחת פיקודו של הצורר הגרמני. 
 
הוחל בגיוס צעירים רומנים לחיזוק מכונת המלחמה הגרמנית, כאשר היהודים שבהם היו מיועדים למחנות עבודה בכפיה.
צעירים יהודים רבים הקדימו וברחו לרוסיה, שם רוכזו וגויסו לחיזוק מכונת המלחמה הסובייטית.
אחד הצעירים היה מוישה איציק, בחור יהודי צעיר בן 21 שהשאיר את ארוסתו הינדה פייגה, שהיתה בת 17 וגנב את הגבול כאמור עם צעירים יהודים נוספים.
 
שאלתי את האחות שהתקשרה אלי: "האם את מתכוונת ששעותיו ספורות? אם אגיע תוך שעה, אספיק להפרד?, "אני לא יכולה לענות על שאלה כזאת" ענתה לי האחות. ובאמת היא רק אחות לא נביאה.
חשבתי שמן הראוי לידע את אשתו הינדה פייגה, את שתי בנותיו ששתיהן לא גרות בארץ, עדיין מוקדם להזעיק.
 
לא הייתי רוצה לפתוח דיון על ממדי המעורבות של ממשלת הבובות ושל העם הרומני במכונת ההשמדה הנאצית, ואת ממדי ההתנערות מאחריות והסתרת העובדות של כל הממשלות הרומניות מאז ועד עתה. כי לא זהו נושא סיפורי.
אומר רק זאת: מספר היהודים המתים אחרי המלחמה יחסית למספר החיים לפני המלחמה (באחוזים). רק גרמניה הציגה יחס גבוה יותר מאשר רומניה. בכל מדינות אירופה (כולל פולין ואוקראינה הספוגות בדם יהודי),
 
משה איציק כבן לעם הרומני הנלחם בסובייטים היה במעמד "אסיר מלחמה" אך נחשב גם כמתנגד המשטר של ארצו, כך שהוא לא סבל מרעב בשל היותו אסיר אלא משום שגם סוהריו סבלו ממחסור.
בעבודות הכפייה הוא עסק בביצור סטלינגרד, ואח"כ עבר יחד עם "שוביו" את המתקפה והמצור הגרמני על סטאלינגרד במערכה הגרמנית המכונה "מבצע ברברוסה." מערכה שגבתה אלפי הרוגים ביום, מתקפה שהוותה את "ההתחלה של הסוף" של מכונת המלחמה הנאצית.
 
התקשרתי להינדה פייגה וסיפרתי לה על השיחה, שאלתי אם היא רוצה להצטרף אלי, ודאי שהיא רצתה. חיכו לנו בשער, ישבנו סביבו אישתו, אני חתנו והמטפלת שלו. החלטתי לא להתרגש, לקבל את מר מוות בשלווה סטואית, והבאתי ספר קריאה, לא הצלחתי לקרוא, ספרנו את הנשימות, הוא נשם בקצב מונוטוני, כל כך מונוטוני שעפעפי כבדו ועיני נעצמו, החלשות הנשימות הקפיצו את עפעפי כמו תריס קפיצי, אך הנשימה נשמעה שוב.
 
המלחמה נגמרה, רומניה "סופחה" תחת כנפיה האדומות של "אמא רוסיה" "אסיר המלחמה" עדיין הוחזק לצורך עבודות שיקום של אחרי מלחמה.
בשנת 1947 כאשר הוא בן 28 שנים הוחזרו האסירים לעירם בוטושני בצפון רומניה, לא כולם חזרו, את חלקם לקחה המלחמה הרעב והמחלות. כל העיר יצאה לתחנת הרכבת לקראת השבים וקיבלה אותם כ"לוחמי החופש" החוזרים מהמערכה, על הרציף גם עמדה מנפנפת במטפחתה, הנערה הינדה פייגה שחיכתה לאהובה 7 שנים (כחכות רחל לדודה).
 
הזוג הצעיר נישא ובתחילת 1950 נולדה בתם הבכורה הריאטה (חדווה) שהיום היא אשתו של סבא של דנדן.
וב 1958 נולדה בתם לידיה.
 
בשנת 1963 עשה שאוצ`סקו עיסקה כלשהי עם "כוחותינו" ושחרר כמות מסוימת של יהודים שביקשו לעלות ארצה. באותה עיסקה היו גם משה איציק אשתו הינדה פייגה ובנותיו הריאטה ולידיה.
 
באחת בלילה הבנתי שללוחם הזקן אין עדיין תכניות להחזיר ציוד, הוא רק נח קמעה לפני הגונג של הסיבוב האחרון. הצעתי לפמליה להמשיך את הנים-לא-נים בבית. נשארתי ללון אצלם, ובבוקר חזרתי למחלקה "הסיעודית המורכבת" (נראה לי שזה שם נרדף של מח` גוססים בדרגות שונות).
 
משה איציק, גיבור שורד סטאלינגרד, שהיה עובר ברחוב בבוטושן כמו קאזה (קזבלאן) ביפו, כולם נותנים לו כבוד, מוני פה ומוני שם (מוני=כינוי) תשתה איתי תאכל איתי, קיבל ג`וב מכובד, הינדה פייגה (פאני) החזיקה כמה תופרות בשכר וניהלה עסק קאפיטליסטי ברומניה הקומוניסטית, היה כבוד, היה כסף, נכון היה גם פחד.
 
נכנסתי לחדר מס` 3 זה החדר הקרוב ביותר לתחנת האחיות, למדתי מניסיוני רב השנים, ככל שאתה ממוקם קרוב יותר לתחנת האחיות אתה גם קרוב יותר לשערי שמיים (או תחתיות שאול). חמי משה איציק, בהכרה מלאה, לראשונה מזה שבועיים, שכבר לא זיהה את אשתו או את המטפלת שלו התחיל לקרוא לי בעילגות כנראה בגלל לשונו היבשה, יקולו, יקולו, יקולו, הרטבתי לו את הלשון עם מקל בדיקה טבול במים וקירבתי את אזני לפיו. 
 
ד"ר ג`קיל ומיסטר הייד כינתה אותו בתו, שאהבה לשנוא אותו, ואולי שנאה לאהוב אותו. הוא היה יכול להיות אב רך ואוהב ולפתע חיה צמאת דם שמכה בחגורה ללא רחם וללא הבחנה שהאבזם פוצע את הבשר ומשאיר צלקות שנרפאות, אך צלקות הנפש עדיין שותתות דם כבראשונה.
והאמא מתכווצת, כדי לא לחטוף גם, לא מגוננת, ועוד מטיפה מוסר או עיצה איך להמנע מעימות. אבל הבת חיפשה את העימות. כי כשלא צלח להטיל את מרותו, החל מכה את עצמו, להטיל עצמו על הקרקע, ולילל כילד בן שנה, עד שינתן לו מבוקשו. לעולם לא לפני עין זרה רק בחוג המשפחה.
כך גיליתי מתי בדיוק התקבלתי סופית כבן משפחה.
 
לא הבנתי את המילמולים הבלתי ברורים שלחש לי באזני, הוא נעזר בשפת סימנים בידיים, לצערי שנינו איננו שולטים בשפת הידיים, לקחתי את ידו הרועדת בידי, הוא לחץ חזק, יש לו כוח למניאק הזקן, הוא עוד יכול להכאיב.
גם אני יכול להכאיב, לחצתי לו בחזרה, הוא ליהג בבהילות את דבריו ואני עניתי לו על פי מה שרציתי להבין.
"אל תדאג מוישה, אני אשמור על פאני, תירגע, אני מבטיח שיהיה בסדר."
"תמיד קיימתי מה שהבטחתי לך" "גם על הבנות אני אשמור" "וגם על הנכדים שלך", "אתה יכול כבר לשחרר, תלך לדרכך, תנוח, מגיע לך כבר לנוח,"
"אני פה אני אשמור לך אל האינטרסים מוישה לך לשלום."
 
יצאתי לגינה ובכיתי קצת, למה בכיתי? אני אפילו לא אוהב אותו. אולי בכיתי כמה עצוב שבן-אדם מת ולא אוהבים אותו.
 
התקשרתי לבנות לחו"ל ואמרתי להן שהן יכולות לבוא כבר זה ממש קרוב.
 
שמעתי שהרופא הגיע וביקשתי לדבר איתו.
הרופא הסביר שלמרות שחזר להכרה, מצבו אינו מאפשר הזנה רק עירוי נוזלים, אנחנו רק נותנים לו טיפול תומך ומאפשרים לו הסתלקות בכבוד. מתי שהוא יחליט שמתאים לו.
 
כבר עברו 24 שעות מאז שהזעיקו אותנו. אני יושב כמו קפיץ מתוח ליד הטלפון. והלוחם אינו רוצה לנוח....
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

42 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת