00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גלגלית החיים

מוקדש לאנשים אהובים שנשארו מאחור...

13/06/2009
עבדתי שם חודשיים בחיי.
 
בדיוק השתחררתי מהצבא וחיפשתי קצת "כסף קל" לפני הלימודים.
 
לא העליתי על דעתי שהכסף הזה יהיה הכל: מיוזע, מלא נפט ודלק, מסריח, מלא שמן הידראולי ...הכל חוץ מ"קל".
 
אז הגעתי אל תחנת הדלק. בחורה צעירה, "משוחררת" זמנית עד הלימודים ו...הייתי בחורה יחידה בין ערב רב של גברים, חלקם בשנות העשרים המאוחרות, חלקם באמצע החיים ויותר וכולם בני דודים.
 
הם הביטו בי - הסטיגמה הרוסיה ואני הבטתי בהם...בני דודים מנוכרים ו... שרואים בי סטיגמה.
 
אך לא אב פולני כשלי ישקוט על שמריו.
 
לכששמע אבי שאני עובדת שם, חיוך רחב מילא את פניו.
 
הוא מכיר אותם, הם כבר מכירים אותו על אופנועו הכבד ו...הנה הם יכירו עוד פרט בחייו.
 
פרט פרטי במיוחד, אותי בתו.
 
ואני מגיעה לשם ביומי הראשון עדיין חסויה בזהותי והמבטים החשדניים והמרוחקים עדיין מגלים נימוס עמוס ניכור והם משגרים אלי את הסטיגמות שהם יודעים שקיימות כלפיהם, כמו למשל את זה שאחד מהם הוא אנס מקצועי והשני נשוי לשבעים ואחת בתולות...יהודיות, אבל...לפתע צליל מוכר מפלח את חלל האויר.
 
אבא שלי והאופנוע מגיעים לביקור.
 
הוא יורד מהאופנוע והם פתאום הופכים מחוייכים ואז מגיעות לחיצות הידיים ו"מה שלומך?" ו..."תגיד מחמוד, תגיד מוסלאח את הבת שלי כבר הכרתם?" הם טרם יורדים לסוף דעתו..."את הבת שלך?".
 
והוא מצביע אלי והם...הם...הם עתידים להפוך לאנשים שאמונים על שמירתי בתחנה: מחמוד, גבר שרמנטי ובדואי עאסלי יוצא יחידת גששים ופצוע צה"ל ומוסלח,  אדם באמצע שנות החמישים לחייו עם טוב לב שלעיתים נראה כמעט כביטול עצמי.
 
גם כשיגיע הזבל ההוא ויקרא לי "יא רוסיה תנקי את השימשה" לפני שאתפוצץ עליו אני, הם כבר יהיו שם בכדי לבלום בגופם את אותו פוחז והוא? הוא כבר יתנצל התנצלות גיזענית לא פחות ויאמר בזכותם: "סליחה סליחה חשבתי שאת..." (האמת? אני באמת כזו...פשוט לא הגעתי "בגל האחרון של שנות התשעים" אני מהעליה השניה/שלישית, אני ממייסדות "הסוכנות היהודית" ואתה מנוול, כדאי שלא תתנצל בכלל).
 
וכך יעברו להם הימים, בין כלבים משוטטים שאנו מאכילים שם ביחד, בין פינוקים סיגריות וקפה שחור אותו הם מרעיפים עלי בטונות והכל במן משפחתיות ורוחב לב נדירים.
 
כשאסיים לעבוד שם, אבוא לתדלק רק אצלם, אצא מן הרכב ואלך לחבריי משכבר הימים.
 
וכשאגדל עוד קצת, אבוא לתדלק עם ילדיי ותמיד השמחה הזו...
 
אך כשעברתי שם השבוע, כשש עשרה שנים אחרי שסיימתי את עבודתי שם, עצב התפשט בחלל ליבי. הם עדיין שם, זוכרת שאמרתי להם שאני יוצאת ללימודים, הם הביטו בי אז במבט ההשלמה הזה, מבט של: "כן, את תתקדמי כרבים שהיו כאן לפנייך, אבל אנו נשאר כאן לעד...אל תשכחי אותנו, בואי לאמר שלום"...פתאום הבנתי את המבט ההוא, הבנתי את ההבדל המהותי בינם לביני.
 
הוא לא מבוסס על סטיגמות, הוא לא מבוסס על דיעות פוליטיות, הוא מבוסס על חוסר שותפות גורל...לא , לא לאומית, חוסר שותפות גורל קיומית.
 
הם לעד ישארו מתדלקים, אני כבר מזמן דלקתי אחרי ההגשמה העצמית שלי, הם לא חולמים כך, הם כלל לא חולמים,
 
הם נולדו לשרוד.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

31 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גאמי אלא אם צויין אחרת