00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

דיויד קופרפילד או הפושע הקטן

דנדן יקרה,
מותר ואפילו רצוי שתדלגי על רשומה זו, את לא חייבת לדעת את כל השטויות שסבא שלך עשה. את אומרת ודאי, אז למה אתה מספר?
קודם כל כי "אישה ממקום אחר" ביקשה והתחננה, וכשאישה מבקשת משהו מסבא, הוא לא יודע להגיד לא. (מזל שסבא הוא לא סבתא). 
 
אז סיפור המעשה התחיל בזה שסבא כתב רשומה פרובוקטיבית משהו,על היחס שלנו לספרים, והשמיע שם הגיגים אפיקורסיים על הספריות הביתיות שאנשים צוברים להם.
אישה ממקום אחר שלחה לי לינק לרשומה ישנה שלה המספרת על הספרים והספריות של ילדותה, הנה הלינק לרשומה המקסימה: 
 
http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?pagenumberRes=2&FolderName=ishamimakomacher&entryid=1144984
 
אחרי שקראתי את רשומתה הגבתי וסיפרתי לה על זכרון ילדות שלי הקשור באותו נושא. זיכרון שהיה קבור עמוק עמוק, ולולא הטריגר של סיפורה היה נשאר מודחק בתהום הנשייה, עוד 55 שנים, או אובד לגמרי.
"אישה ממקום אחר" התרגשה קשות מן הסיפור והתחננה שאעלה אותו ברשומה. היססתי מעט, ממש מעט, כי הבנתי שהסיפור הוא טוב למרות שאני יוצא בו לא כל כך טוב.  
 
הספריה של ימי ילדותי שכנה מאחורי גן הזהירות בשיכון הותיקים ברמת-גן.
מהלך של חצי שעה ברגליים הקצרות של ילד בן שבע, אח"כ שמונה ותשע ועשר, הייתי יכול להמשיך כך עד גיל 16 (לו לא גמרתי מוקדם יותר לקרוא כל ספר המתאים לשכבת גיל -עד 16 ) זו הייתה ספריה גדולה שחלשו עליה לפחות שתי ספרניות. להבדיל מהספרניות המפחידות בסיפורים של "אישה" ו-"רק נועה" הספרניות שלי היו נשים לבביות שאהבו את "תולעי הספרים" וליקטו ושמרו עבורינו את מעט הספרים אשר טרם קראנו.
כשחזרתי מבית הספר, גמאתי את הדרך בריצה עד הספריה, החלפתי ספר וחזרתי  בזחילה איטית, בעוד אני קורא בספר ומציץ בדרך כדי לא להיתקל בעצים ואבנים. לעיתים כשהספר לא היה עב כרס במיוחד, הגעתי הביתה בעמוד האחרון של הסיפור וסבתי על עקבותי לרוץ שוב לספריה ולהחליף את הספר. הגיעו הדברים לידי כך שבלית ברירה התחלתי גם לקחת ספרי שירה, אלא שאת אלה לא קראתי ברחוב, שמא אפגוש מי מחברי ויראני בקלקלתי.
 
דלת מול דלת היו לנו שכנים חדשים, זוג מורים, חשוכי ילדים. היתה להם בבית ספריה, על קיר שלם, מעץ משובח מצופה פוליטורה כהה, ספריה מצוחצחת ומבהיקה, בספריה היו סדורים ספרים, כולם באותו גודל, כרוכים בעור חום אדמדם, מעוטרים בתבליטים ומוטבעים באותיות זהב, כל כתבי צ`ארלס דיקנס, כל כתבי גי דה מופאסן, כל כתבי אונורה דה באלזאק, ועוד רבים אחרים.
יום אחד נכנסתי אליהם הביתה, נעצרתי מול הספריה כמו שפן שנלכד בקרן האור ואינו יכול להנתק ולהמלט אל תוך החשיכה. עמדתי והבטתי בפליאה על היופי וההדר הזה. השכן שלף את אחד הספרים, "צ`ארלס דיקנס, שמעת עליו?" הייתי עדיין המום ונענתי את הראש למעלה ולמטה "כן שמעתי"
"דיויד קופרפילד קראת?" נענעתי את הראש לשלילה "לא קראתי", הוא הושיט לי כרך אחד ואמר לי "קח וקרא", לקחתי את הספר היקר והמפואר בדחילו ורחימו כמו שלוקחים ספר תורה, חיבקתי אותו, נכנסתי הביתה הצטנפתי בפינה ושקעתי בספר.
סיימתי ספר והחזרתי, וקיבלתי כרך נוסף וגם אותו קראתי בשקיקה.

 יום אחד סיימתי ספר ואני ממהר אל השכנים ממול ודופק בדלת, אין עונה. עוד לא קרה כדבר הזה שמי מבני הזוג לא יהיה בבית. אמי שראתה אותי ממשיך לדפוק בדלת, אמרה לי: "אתה לא יודע? השכנים נסעו למשפחה בצפון לסוף שבוע".
"אוי לי לכל סוף השבוע?" ומה אעשה בינתיים? חשבתי שאצא מדעתי.
פתאום בא לי רעיון, בלי לחשוב הרבה הכנסתי את הספר לחגורת מכנסי, הלכתי מאחורי הבית, תפסתי את המרזב בשתי ידי ורגלי, שתים וחצי תנועות חתול מהירות ואני על חלון המטבח, עוד קיפול והטייה ואני עומד בשתי רגלי באמצע המטבח, מספר צעדים וארון הספרים לפני.
הנחתי אצבע על הכרך הבא לשלוף אותו וראיתי את טביעת אצבעי הזוהרת מצבע הסיד של המרזב על כריכת העור החומה אדמדמה.
טביעת האצבע המאשימה שזעקה והצביעה עלי "אתה פושע קטן ונתעב"!!!
 
ניגבתי את טביעות האצבעות, יפה יפה, ניקיתי את טביעות רגלי, החזרתי כל דבר למקומו, כמובן שלא החלפתי את הספר, ויצאתי כשם שנכנסתי, ושכחתי מהסיפור עד שבאה "אישה ממקום אחר" והעירה אותו ממקום רבצו האפל.
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

36 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת