00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סינמסקופ

הקרנות האקדמיה: "זרובבל"

מפיקי "זרובבל" כנראה לא באמת מאמינים בסרט. הקרנת האקדמיה שלו התקיימה בדיוק על משחק הגמר של גביע האלופות, ולפיכך הנוכחות באולם היתה דלילה למדי. ברשימת ההקרנות החוזרות של סרטי האקדמיה - הקרנות שאת עלותן המפיקים צריכים לממן - אין לו כרגע זכר. לא משנה כמה הסרט הזה מעולה או אדיר, עם 30 צופים בקהל אין לו באמת סיכוי להגיע רחוק, גם אם כולם יצביעו עבורו.

"זרובבל" מתערבב לי עם עוד שני סרטים שראיתי בימים האחרונים. מצד אחד, הסרט הצרפתי "אם אין אני לי מי לי", שיוקרן בעוד שבועיים בפסטיבל הצרפתי ועוסק במשפחת מהגרים אפריקאים קשת יום בפרבר צרפתי. כל החומרים של "זרובבל" נמצאים גם כאן - הבת מתחתנת, הבן נקלע לחיי פשע, וברקע מצוקות כלכליות, רומן בראשיתו ועננת שכול שאופפת הכל. אלא שבהנהגתו של פרנסואה דופיירון ("מיסיה אברהם") הסרט נהנה מקצב וגרוב ואיזו שמחת חיים אופטימית שמודגשת על ידי פסקול אפריקאי מלבב. שמואל ברו, התסריטאי-במאי של "זרובבל", מדגיש את תחושת האין מוצא הטראגיים של הקהילה האתיופית בישראל, ואפילו המוזיקה אצלו (חוץ מכמה רגעים) די מדדכת. זה כנראה ההבדל בין במאי לבן שעושה סרט על מהגרים אפריקאים, ובמאי בן הקהילה שעושה סרט על העולם ממנו הגיע. או ההבדל בין חיי המהגרים בצרפת מול אלה בישראל.
הסרט השני הוא "18 ק"מ" של אבי לוי, שיוצג בסינמטק בימים הקרובים והוא ראוי לצפייה. "18 ק"מ" מביט מקרוב בחיי המצוקה והשכול של תושבי שדרות, ומולם תושבי עזה. כמו ב"זרובבל" גם כאן יש תחושה של "זה לא יגמר טוב", של שעון מתקתק לקראת אסון גדול, ושמי שאוכל אותה בסוף הם הילדים. וכמו "זרובבל" גם הוא מציג את המוזיקה כמקום מפלט, דרך לנסות לבטא את כל זה, וגם לברוח, לחלום על עתיד אחר. ויותר מעניין: גם "18 ק"מ" וגם "זרובבל" מאזכרים באופן מפורש את הקולנוע של ספייק לי - ב"18 ק"מ" יש דמות שנקראת "סלים X", שהזכירה לי את רדיו רחים מ"עשה את הדבר הנכון", ו"זרובבל" יש דמות שמכונה "ספייק לי", שחולמת לעשות סרטים על חיי השחורים בישראל.
"זרובבל" הוא בוסרי, או סטודנטיאלי, כי נדמה שאין סצינה אחת שממשיכה את הטון של הסצינה שקדמה לה. כל סיקוונס נראה כאילו בוים ונכתב על ידי מישהו אחר. הפתיחה מלבבת: ילד עם מצלמה-בכאילו שהוא בה לעצמו מגרוטאות, מפנטז על עשיית סרט על המשפחה שלו, והוא מציג את הדמויות ונדמה שהנה מגיע סרט שיש בו אירוניה, שמבעד לעיניו של הילד הכל נראה קסום ואגדתי, אבל אנחנו מבינים את המצוקה האמיתית שבה נמצאות הדמויות, בקהילה שמחפשת את עצמה (הנוער האתיופי מחפש דרכים לביטוי עצמי: הקפוארה הברזילאית מצד אחד, הראפ של טופאק מצד שני, שירי משוררים ישראליים מצד שלישי, אבל רק לא שום דבר שקשור לאתיופיה עצמה; דור ההורים מנסה מצד אחד להשתלב בכל כוחו בחברה הישראלית, שמפגינה זלזול, אדישות וגזענות, ומצד שני מנסים לשמר בכל כוחם את המסורת האתיופית). אבל אחרי סצינת הפתיחה הזאת כל זכר לנקודת המוצא הזאת, של הילד שרוצה לעשות סרט על משפחתו, נעלם לחלוטין.
למעשה, אם "זרובבל" היה מתרחק מהמגרש של "הגדולים" ולא מנסה לרוץ לתחרות האקדמיה - שגדולה עליו בארבע מידות - הוא היה מצטרף ל"18 ק"מ" כסרט שיש בו ערך רב. לא ערך מסחרי, לא פנייה לקהל רחב ועצום, לא הפגנה יוצאת דופן של כשרון, לא סרט שהוא חובה לצפייה, אלא סרט קטן, בראשיתי, ראשוני, גולמי מאוד, כמעט טיוטה, אבל שיש בו רגעים רבים ששווים התייחסות, ושבצפייה סינמטקית או טלוויזיונית, ובאדיבות סלחנות רבה, מצליחה לסקרן בזכות הכנות הרבה שיש בו, וכמה רגעים מרשימים ויפים של מבט קולנועי (המתאזנים עם רגעים אחרים שהם לעיתים אפילו פחות מבוסריים, הם ממש בסיסיים ומביכים בהם הסרט נופל למלכודות הקלישאה הקולנועית הכי צפויה, והכי מאכזבת כשמצפים ל"אותנטיות"). למעשה, מבחינה סגנונית, אהבתי את "זרובבל" יותר מאשר את "18 ק"מ" כי יש בו סגנון מדויק, מאופק וממושמע יותר. הלוקיישן בחדרה, ובייחוד הרגעים בהם הדמויות מתגמדות מתחת לארובות תחנת הכוח של חדרה, היו נפלאים בעיניי. ו"זרובבל", בסופו של דבר, שווה הכל בזכות התגלית שנקראת אסתר רדא (שהיתה גם ב"הלהקה" בהבימה). היא נפלאה.

ועכשיו, רגע של קיטור כלפי האקדמיה.
אני מחכה כבר ליום שבו ברשימת ההקרנות לסרטי האקדמיה יהיה מצוין באיזה פורמט מוקרן הסרט. אם זה היה תלוי בי הייתי משתדל לדלג על כל הקרנה של וידיאו על מסך גדול. אני שונא וידיאו על מסך גדול. זה מכוער בעיניי (למעשה, אני מחכה שכל הסינמטקים יטרחו לציין בתוכניות שלהם מתי הם מקרינים בווידיאו ומתי ב-35 מ"מ).
כבר הבנתי את הגישה של האקדמיה: כל סרט שאורכו מעל מינימום מסוים רשאי להצטרף לתחרות האקדמיה. הבנתי גם שהם רואים בכך עדות לגישתם הליברלית והשיוויונית. לכולם יש הזדמנות. אין פילטר. וכך סרט קטנטן כמו "זרובבל", שאין לו תקציב לפרינט 35 מ"מ, יכול להתחרות נגד סרטים שהופקו ב-2 מיליון דולר. לכאורה גישה אצילית, לא? אבל התוצאה הפוכה לגמרי. כי כש"זרובבל" מוקרן בווידיאו על מסך גדול - אחרי שצולם בפורמט שמתאים לשידור טלוויזיה ברזולוציה נמוכה - מול קהל מתעשיית הקולנוע שאי אפשר להגיד עליו ש"הוא לא ישים לב", הוא לא מתמודד בתנאים שוויוניים בכלל. כי הקונטורים של כל השחקנים הם בזיגזג בגלל הווידיאו, ובסצינות החשוכות הפיקסלים ענקיים, והסאונד צורמני, והתאורה קשה. והסרט הזה אוטומטית הופך לנחות בתחרות בגלל סיבות טכניות בלבד, לא תוכניות. אם הוא היה מצליח למצוא כסף לפרינט 35 מ"מ, ומיקס משופר, משהו בחווית הצפייה היה משתפר, הסרט היה נראה פחות מתנ"סי, פחות כמו פרויקט קהילתי. אז כן, הוא מסוגל להיות מוקרן לצד המתחרים הבכירים והעשירים יותר, אבל בזאת הוא רק חושף את חולשתו לידם. בפסטיבל חיפה "זרובבל" הוקרן במסגרת תחרות דרמות הטלוויזיה (וזכה). עכשיו פתאום הוא הופך לסרט קולנוע? מה הרעיון? מה התוכנית הגדולה של מפיקיו? ואיך הם חושבים שלא נחשוד שיש כאן ציניות ואופורטוניזם מצידם? אבל הנה הבעיה הכי גדולה: המפיק של "זרובבל" הוא גם יו"ר האקדמיה, מרק רוזנבאום. אם גם בתור מפיק הסרט וגם בתור יו"ר האקדמיה הוא לא מבין שדווקא הגישה ה"ליברלית" שלו, של "הכל הולך", כל סרט יכול להיכנס לתחרות האקדמיה, רק על סמך אורכו, עושה נזק לסרטים עצמם, אז מה נותר לעשות? אם גם בתור מפיק הסרט וגם בתור יו"ר האקדמיה הוא לא מבין שהוא מזיק ל"זרובבל" כשהוא מכניס אותו לתחרות, אז אני כבר לא יודע בפני מי להתלונן על התקנון העקום של התחרות הזאת.
אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

7 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יאיררוה אלא אם צויין אחרת