22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המסע לעמק החלומות

ההזמנות שלי


שבועות חג האהבה

 

מגילת רות היא אחת ממחמש המגילות בחלק הכתובים בתנך

 המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת המגיעה בעקבות משפחה יהודית אל שדות בית לחם, תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית והפיכתה לאם המלכות היהודית.

מגילת רות מספרת את סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה והולכת לגור במואב. לאחר זמן לא רב אלימלך אבי המשפחה מת, ובניה של אותה משפחה, מחלון וכיליון, מתחתנים עם שתי מואביות, רות ועורפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים ללא ילדים ונותרת רק נעמי אם המשפחה ושתי כלותיה. לאחר שלא נותר לה דבר ולאחר שנעמי שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה, ומפצירה בכלותיה להניח לה ולחזור להיות מואביות. עורפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה ואומרת "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" ואף מצהירה באוזניה שרק המוות יפריד ביניהן.

לאחר חזרתן לבית לחם הולכת רות לשדות, ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים. וכך חיו להן נעמי ורות בקושי ובדוחק רב. לאחר זמן מה מבחין בה בעז, בעל השדה, ומבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר. מדבריו ניכר שהייתה צעירה יחסית אליו, ולכן הוא לא ביקש את ידה. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, קרוב משפחה רחוק שלה, היא יועצת לרות ללכת בלילה אל הגורן ולפתות אותו, וכך להיות לו לאישה. רות שומעת בקולה ולמחרת המפגש המרגש בלילה, בעז מחליט לקחת אותה לאישה. מזיווג זה נולדה מלכות דוד, כפי שמספרת המגילה:

"וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד,כא-כב). שושלת המלכות של בית דוד הינה מצאצאיהם.

את מגילת רות קוראים בחג השבועות, משתי סיבות עיקריות:

  • מגילת רות מתרחשת בתקופת "קציר חיטים", שזו גם התקופה של חג שבועות.
  • רות המואביה, שעל שמה נקראת המגילה, היא סבתא-רבה של דוד המלך, שעל-פי המסורת, נפטר בשבועות (שחל אותה שנה בשבת). מסורת זו מופיעה בתלמוד ירושלמי, ובמדרש רבה. על-פי מסורת מאוחרת בהרבה, שמקורותיה אינם ברורים, דוד המלך אף נולד בשבועות.

טעמים נוספים יש בקריאתה:

  • במגילת רות מדובר על גמילות חסדים, דבר שמתאים למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, שחז"ל אמרו עליה שתחילתה וסופה בגמילות חסדים.
  • שבועות הוא חג מתן תורה ומתאים לקרוא בו סיפור על רות הגיורת

 

שתי יצירות שתי מגילות מתוך החמש בתנך, מדברת על אהבה בדפוסים שונים

שיר השירים יצירה פיוטית , כולה רגש, סערת יצרים, תשוקה, אהבה גדולה, ומגילת רות יצירה הכתובה כתיבה פרוזאית, רגועה, מופנמת עם הבנה ותובנות לחיים.

הפרשנים אומרים שבין שתי המגילות שיבעה שבועות, שיר השירים בפחס, ומגילת רות בשבועות.

הסיפור

היה היו פעם שני אנשים נחמדים. לאישה קראו נעמי ולאיש קראו אלימלך. נעמי ואלימלך חיו להם במואב יחד עם הבנים מחלון וכליון באושר ועושר, עד שיום אחד נוחתים עליהם אסונות - אלימלך, מחלון וכיליון מתים באופן מסתורי ביותר (וכמו שנראה בהמשך, הם גם מאבדים את רכושם). נעמי שלנו מחליטה לעזוב את מואב ולחזור למולדת - יהודה. היא יוצאת לכיוון יהודה ובדרך מציעה לכלותיה, רות וערפה, לחזור. כשהן מסרבות היא מבקשת מהן עוד פעם וממש משדלת אותן לחזור למואב ולתת לה לחזור ליהודה לבד (רות א` ז - יט).

השאלה המתבקשת היא - למה נעמי מנסה "להפטר" מהכלות שלה? נכון, אין לה עוד בנים שיוכלו להתחתן איתן, אבל היא הרי יודעת שיהיה לה ממש קשה לחיות ביהודה לבד, בלי בעל ובנים שיעזרו לה, אז שלפחות תשאיר לעצמה את האופציה שהכלות יפרנסו אותה. היא הרי אישה מבוגרת וקשה לה לפרנס את עצמה לבד! חוץ מזה, רות וערפה מוכנות בשמחה ללכת איתה ליהודה. עובדה שכל השיחה הזו מנוהלת בעצם מחוץ לשערי העיר (פסוק ז: "ותצא מן המקום... ושתי כלותיה עמה ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה"). אנחנו לא יודעים איפה בדיוק הן היו בדרך בין מואב ליהודה, אבל מה שבטוח זה שרות וערפה כבר עזבו את עיר הולדתן עם נעמי. זה מראה בצורה ברורה מאוד שהן רוצות ומוכנות לחזור איתה. אז למה היא דוחה את החסד שלהן? והכי חשוב - כרגע הן הכי קרובות אליה. אנחנו רואים שבהמשך, כשהיא מגיעה ליהודה, כמעט כל מי שנמצא שם זה רק אנשים שמכירים אותה ולא קרובי משפחה, חוץ מבועז והגואל שהם קרובים אבל רואים אח"כ שהם לא עוזרים מיוזמתם (נקודה למחשבה - האם יש כאן רמז לביקורת כלפיהם?). והן רוצות לעזור! אבל נעמי לא רוצה שהן יהיו איתה ביהודה וממש מפצירה ברות וערפה שיתנו לה ללכת לבד. למה?

נעמי מבינה שכל האסונות שנחתו עליהם (מות אלימלך, הבנים ואובדן הרכוש ) קרו להם בגלל שהיה רעב גדול בארץ ובמקום לעזור ולתמוך בעניים הם בחרו לעזוב למואב כדי שלא יצטרכו לתרום כספים. זה מעשה מאוד אנוכי לכל הדעות. לכן כאן נעמי מנסה לתקן את המצב ולהחזיר אותו לקדמותו - הרי להיות אנוכי זה לא טוב אז היא מבקשת מרות וערפה שיחזרו למואב ולא חושבת על הקשיים שיהיו לה. נעמי מצטיירת כאן כהתגלמות האהבה לזולת - למרות שיהיה לה מאוד נוח ביהודה עם שתי הכלות שיעזרו לה היא מעדיפה שהן יחזרו למואב, לחיים הקודמים שלהן, כי היא יודעת ששם יהיה להן יותר טוב. היא יודעת שביהודה הן לא ירגישו נוח כ"כ להיות הגויות היחידות בעיר שכולה יהודים. אם הדבר הנכון שהיא ואלימלך היו צריכים לעשות זה להשאר ביהודה, לעזור לעניים ובכלל לא להכיר את רות וערפה, אז התיקון הוא לחזור ליהודה, לחיות בעוני ולנתק את הקשרים איתן.

אבל אז רות מודיעה לה בדרמטיות שהיא רוצה להתגייר ונעמי רואה שאין לה ברירה אלא להסכים שרות תצטרף.

הן מגיעות ליהודה ומנסות להתאקלם. אבל מה שהכי קשה להן זה התדהמה של כל אנשי העיר - הם זוכרים את נעמי עשירה ופתאום הם רואים אותה עניה מרודה, אלמנה ואם שכולה. זו הרגשה נוראית עבורה לדעת שעכשיו היא בשפל המדרגה וצריכה להזדקק לחסדים של אחרים. היא, שעד לפני כמה שנים יכלה לכלכל את עניי העיר בזמן הרעב הכבד.

אבל אז יש חוט של תקווה - הזמן הוא תחילת קציר שעורים ורות הולכת ללקט שיבולים. "במקרה" היא מגיעה לשדה של בועז, שהוא "במקרה" גם קרוב של נעמי, שמקבל אותה בסבר פנים יפות ודואג לה. איזו שמחה! עכשיו יהיה מה לאכול בבית!

אחרי כמה חודשים, בסוף תקופת הקציר נעמי מבקשת מרות משהו מאוד מוזר ותמוה - "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך וירדת הגורן, אל תודעי לָאיש עד כלותו לאכול ולשתות. ויהי בשכבו וידעת את המקום אשר ישכב שם ובאת וגילית מרגלותיו ושכבת, והוא יגיד לך את אשר תעשין " (ג` ג-ד). רגע, מה בדיוק היא מנסה לעשות? רק אחרי שרות עושה את מה שנעמי אמרה לה אנחנו מבינים שהיא בעצם אומרת לרות שתלך אל בועז ותגרום לו להבין שהיא רוצה להתחתן איתו, או בקיצור - שתציע לו נישואין. וכאן מתעוררת לנו שאלה - למה נעמי אומרת לה את זה? על מה היא חושבת כשהיא מורה לה להציע לבועז נישואין בדרך כל-כך לא שגרתית? חוץ מזה, הרי באותה תקופה הבעל היה זה שיוזם את הנישואין ולא האישה וכאן נעמי מחליטה שרות תלך בניגוד לכל הנורמות החברתיות ותיזום את החתונה. ועוד משהו, מי ערב לה שבועז יסכים להתחתן איתה בכלל? אולי היא סתם תעשה מעצמה צחוק?

כאן אנחנו רואים תכונה מאוד חשובה אצל נעמי - היא מציאותית. היא יודעת שהן חייבות מישהו שיפרנס אותן. אין מה לעשות. היא רואה לטווח רחוק - עכשיו יש להן אוכל בזכות העונה, עונת קציר שעורים וחיטים. אבל מה יהיה אחר-כך? במשך כל התקופה הזו שרות הלכה ללקט שעורים אצל בועז, נעמי קיוותה שיצא מההכרות הזו משהו... משהו כמו חתונה למשל. אבל מגיע סוף עונת הקציר והיא רואה שבועז לא עושה שום דבר בקשר לרות. היא יודעת שבועז הוא האפשרות הכי הכי טובה שיש לרות בתור בעל כי הוא גם יכול לגאול אותה וגם לפרנס אותה בזכות השדה. היא מבינה שרות לא במקרה הגיעה לשדה שלו אלא שזה היה מיועד משמים שהם יפגשו. אבל שום דבר עדיין לא קרה ועונת הקציר מסתיימת! אין זמן לשבת ולחכות לבועז שיתחיל ליזום חתונות! הן עלולות לגווע ברעב עד שבועז יגיע למסקנה שהוא רוצה להתחתן עם רות. לכן נעמי לוקחת סיכון, ואומרת לרות ליזום את הנישואין בצורה הכי לא שגרתית שיש כדי לעורר את בועז.

כשהבן של רות ובועז נולד יש תחושה שהוא גם הנכד של נעמי למרות שאין שום קשר ביולוגי בינו לבינה. בעצם, רק בזכות ההחלטה של נעמי לחזור ליהודה והפעילות מאחורי הקלעים עם בועז ורות, הוא נולד. ורק בזכותה נולד אחר-כך דוד המלך.

 

ציור שמן מאת פורטלס, המוזיאון לאמנות יפה,

נעמי ורות
ציורשמן מאת הצייר וילם דרוסט
ציירהולנדי, ,1630-1663 תלמידו של רמברנדט
מוזיאוןאשמולין, אוקספורד, אנגליה

מגילת רות

א וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב- הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.  א,ב וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים- מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם.  א,ג וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  א,ד וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת- שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  א,ה וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  א,ו וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב- כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם.  א,ז וַתֵּצֵא, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיְתָה-שָּׁמָּה, וּשְׁתֵּי כַלּוֹתֶיהָ, עִמָּהּ; וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה.  א,ח וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ, לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ; יעשה (יַעַשׂ) יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים וְעִמָּדִי.  א,ט יִתֵּן יְהוָה, לָכֶם, וּמְצֶאןָ מְנוּחָה, אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ; וַתִּשַּׁק לָהֶן, וַתִּשֶּׂאנָה קוֹלָן וַתִּבְכֶּינָה.  א,י וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ:  כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ.  א,יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי:  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  א,יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ, כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ:  כִּי אָמַרְתִּי, יֶשׁ-לִי תִקְוָה- גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  א,יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ; אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם- כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-יְהוָה.  א,יד וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.  א,טו וַתֹּאמֶר, הִנֵּה שָׁבָה יְבִמְתֵּךְ, אֶל-עַמָּהּ, וְאֶל-אֱלֹהֶיהָ; שׁוּבִי, אַחֲרֵי יְבִמְתֵּךְ.  א,טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ:  כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין- עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי.  א,יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף- כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.  א,יח וַתֵּרֶא, כִּי-מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ; וַתֶּחְדַּל, לְדַבֵּר אֵלֶיהָ.  א,יט וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם, עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם; וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי.  א,כ וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד.  א,כא אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה; לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי, נָעֳמִי, וַיהוָה עָנָה בִי, וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.  א,כב וַתָּשָׁב נָעֳמִי, וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ, הַשָּׁבָה, מִשְּׂדֵי מוֹאָב; וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים.  ב,א וּלְנָעֳמִי מידע (מוֹדָע) לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל- מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ:  וּשְׁמוֹ, בֹּעַז.  ב,ב וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים- אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.  ב,ג וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים; וַיִּקֶר מִקְרֶהָ- חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז, אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ.  ב,ד וְהִנֵּה-בֹעַז, בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, יְהוָה עִמָּכֶם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, יְבָרֶכְךָ יְהוָה.  ב,ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים:  לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.  ב,ו וַיַּעַן, הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים- וַיֹּאמַר:  נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, הַשָּׁבָה עִם-נָעֳמִי מִשְּׂדֵי מוֹאָב.  ב,ז וַתֹּאמֶר, אֲלַקֳּטָה-נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אַחֲרֵי, הַקּוֹצְרִים; וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה- זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט.  ב,ח וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל-תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר, וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי, מִזֶּה; וְכֹה תִדְבָּקִין, עִם-נַעֲרֹתָי.  ב,ט עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן- הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים.  ב,י וַתִּפֹּל, עַל-פָּנֶיהָ, וַתִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה; וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי- וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה.  ב,יא וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ- הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.  ב,יב יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו.  ב,יג וַתֹּאמֶר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי, כִּי נִחַמְתָּנִי, וְכִי דִבַּרְתָּ, עַל-לֵב שִׁפְחָתֶךָ; וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה, כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ.  ב,יד וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר.  ב,טו וַתָּקָם, לְלַקֵּט; וַיְצַו בֹּעַז אֶת-נְעָרָיו לֵאמֹר, גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט- וְלֹא תַכְלִימוּהָ.  ב,טז וְגַם שֹׁל-תָּשֹׁלּוּ לָהּ, מִן-הַצְּבָתִים; וַעֲזַבְתֶּם וְלִקְּטָה, וְלֹא תִגְעֲרוּ-בָהּ.  ב,יז וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה, עַד-הָעָרֶב; וַתַּחְבֹּט אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה, וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים.  ב,יח וַתִּשָּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ.  ב,יט וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַּטְתְּ הַיּוֹם, וְאָנָה עָשִׂית- יְהִי מַכִּירֵךְ, בָּרוּךְ; וַתַּגֵּד לַחֲמוֹתָהּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשְׂתָה עִמּוֹ, וַתֹּאמֶר שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, בֹּעַז.  ב,כ וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לְכַלָּתָהּ, בָּרוּךְ הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר לֹא-עָזַב חַסְדּוֹ, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַמֵּתִים; וַתֹּאמֶר לָהּ נָעֳמִי, קָרוֹב לָנוּ הָאִישׁ- מִגֹּאֲלֵנוּ, הוּא.  ב,כא וַתֹּאמֶר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה:  גַּם כִּי-אָמַר אֵלַי, עִם-הַנְּעָרִים אֲשֶׁר-לִי תִּדְבָּקִין, עַד אִם-כִּלּוּ, אֵת כָּל-הַקָּצִיר אֲשֶׁר-לִי.  ב,כב וַתֹּאמֶר נָעֳמִי, אֶל-רוּת כַּלָּתָהּ:  טוֹב בִּתִּי, כִּי תֵצְאִי עִם-נַעֲרוֹתָיו, וְלֹא יִפְגְּעוּ-בָךְ, בְּשָׂדֶה אַחֵר.  ב,כג וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז, לְלַקֵּט- עַד-כְּלוֹת קְצִיר-הַשְּׂעֹרִים, וּקְצִיר הַחִטִּים; וַתֵּשֶׁב, אֶת-חֲמוֹתָהּ.  ג,א וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ:  בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ.  ג,ב וְעַתָּה, הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ, אֲשֶׁר הָיִית, אֶת-נַעֲרוֹתָיו; הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים- הַלָּיְלָה.  ג,ג וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שמלתך (שִׂמְלֹתַיִךְ) עָלַיִךְ- וירדתי (וְיָרַדְתְּ) הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.  ג,ד וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, ושכבתי (וְשָׁכָבְתְּ); וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.  ג,ה וַתֹּאמֶר, אֵלֶיהָ:  כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי     (אֵלַי), אֶעֱשֶׂה.  ג,ו וַתֵּרֶד, הַגֹּרֶן; וַתַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ.  ג,ז וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה; וַתָּבֹא בַלָּט, וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב.  ג,ח וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת; וְהִנֵּה אִשָּׁה, שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו.  ג,ט וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.  ג,י וַיֹּאמֶר, בְּרוּכָה אַתְּ לַיהוָה בִּתִּי- הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן:  לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים- אִם-דַּל, וְאִם-עָשִׁיר.  ג,יא וְעַתָּה, בִּתִּי אַל-תִּירְאִי, כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי, אֶעֱשֶׂה-לָּךְ:  כִּי יוֹדֵעַ כָּל-שַׁעַר עַמִּי, כִּי אֵשֶׁת חַיִל אָתְּ.  ג,יב וְעַתָּה כִּי אָמְנָם, כִּי אם (  ) גֹאֵל אָנֹכִי; וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל, קָרוֹב מִמֶּנִּי.  ג,יג לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי, חַי-יְהוָה; שִׁכְבִי, עַד-הַבֹּקֶר.  ג,יד וַתִּשְׁכַּב מַרְגְּלוֹתָו, עַד-הַבֹּקֶר, וַתָּקָם, בטרום (בְּטֶרֶם) יַכִּיר אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ; וַיֹּאמֶר, אַל-יִוָּדַע, כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה, הַגֹּרֶן.  ג,טו וַיֹּאמֶר, הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר-עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי-בָהּ- וַתֹּאחֶז בָּהּ; וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ, וַיָּבֹא הָעִיר.  ג,טז וַתָּבוֹא, אֶל-חֲמוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר, מִי-אַתְּ בִּתִּי; וַתַּגֶּד-לָהּ- אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה-לָהּ, הָאִישׁ.  ג,יז וַתֹּאמֶר, שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר     (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ.  ג,יח וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם.  ד,א וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב.  ד,ב וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים, מִזִּקְנֵי הָעִיר- וַיֹּאמֶר שְׁבוּ-פֹה; וַיֵּשֵׁבוּ.  ד,ג וַיֹּאמֶר, לַגֹּאֵל, חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר לְאָחִינוּ לֶאֱלִימֶלֶךְ:  מָכְרָה נָעֳמִי, הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵה מוֹאָב.  ד,ד וַאֲנִי אָמַרְתִּי אֶגְלֶה אָזְנְךָ לֵאמֹר, קְנֵה נֶגֶד הַיֹּשְׁבִים וְנֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי- אִם-תִּגְאַל גְּאָל, וְאִם-לֹא יִגְאַל הַגִּידָה לִּי ואדע (וְאֵדְעָה) כִּי אֵין זוּלָתְךָ לִגְאוֹל וְאָנֹכִי אַחֲרֶיךָ; וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֶגְאָל.  ד,ה וַיֹּאמֶר בֹּעַז, בְּיוֹם-קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי; וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת-הַמֵּת, קניתי (קָנִיתָ)- לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת, עַל-נַחֲלָתוֹ.  ד,ו וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול- (לִגְאָל-) לִי- פֶּן-אַשְׁחִית, אֶת-נַחֲלָתִי; גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל.  ד,ז וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל עַל-הַגְּאֻלָּה וְעַל-הַתְּמוּרָה, לְקַיֵּם כָּל-דָּבָר, שָׁלַף אִישׁ נַעֲלוֹ, וְנָתַן לְרֵעֵהוּ; וְזֹאת הַתְּעוּדָה, בְּיִשְׂרָאֵל.  ד,ח וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל לְבֹעַז, קְנֵה-לָךְ; וַיִּשְׁלֹף, נַעֲלוֹ.  ד,ט וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל-הָעָם, עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם, כִּי קָנִיתִי אֶת-כָּל-אֲשֶׁר לֶאֱלִימֶלֶךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְכִלְיוֹן וּמַחְלוֹן- מִיַּד, נָעֳמִי.  ד,י וְגַם אֶת-רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה, לְהָקִים שֵׁם-הַמֵּת עַל-נַחֲלָתוֹ, וְלֹא-יִכָּרֵת שֵׁם-הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו, וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ:  עֵדִים אַתֶּם, הַיּוֹם.  ד,יא וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעָם אֲשֶׁר-בַּשַּׁעַר, וְהַזְּקֵנִים- עֵדִים; יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל, וַעֲשֵׂה-חַיִל בְּאֶפְרָתָה, וּקְרָא-שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.  ד,יב וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר-יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה- מִן-הַזֶּרַע, אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לְךָ, מִן-הַנַּעֲרָה, הַזֹּאת.  ד,יג וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת-רוּת וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.  ד,יד וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל-נָעֳמִי, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ, בְּיִשְׂרָאֵל.  ד,טו וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.  ד,טז וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  ד,יז וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי-יִשַׁי אֲבִי דָוִד.  {פ}

ד,יח וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ, פֶּרֶץ הוֹלִיד אֶת-חֶצְרוֹן.  ד,יט וְחֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-רָם, וְרָם הוֹלִיד אֶת-עַמִּינָדָב.  ד,כ וְעַמִּינָדָב הוֹלִיד אֶת-נַחְשׁוֹן, וְנַחְשׁוֹן הוֹלִיד אֶת-שַׂלְמָה.  ד,כא וְשַׂלְמוֹן הוֹלִיד אֶת-בֹּעַז, וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד.  ד,כב וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.  {ש}

 

 

התמונות והמגילה מהנט

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

3 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
ההזמנות שלי

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הלב מזהב אלא אם צויין אחרת