00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

גלגלית החיים

שניה לפני המוות...

אם יש דבר אחד בחיי, שאני מודה עליו, הוא גילי המופלג.
 
לפני כשבועיים הייתי בן 91 שנים.
 
כשגילו לי את "המחלה" לא העליתי על דעתי, שאשרוד עוד שש שנים.
 
בגיל 85, כשהגוף כבר טרנטה ולא ממש בשליטה, מי חשב שהסרטן לא יכריע, יתן לי מרווח זמן כל כך גדול ביחס לגילי המופלג גם אז.
 
לא הערכתי, לאמיתו של דבר, לא מספיק הגישה שלי, שלא פעם תרפדה כל סיכוי להתקדמות ושמחה אמיתית בחיי, הלא שהדיכאון (שהתברר כקליני לחלוטין), מנע כל שביב סיכוי לשמחה אפשרית.
 
כשגרתי אז במגורים מוגנים, לכשנפטרה אישתי, ליבי נשבר בקירבי.
 
לא הייתי מסוגל לתקשר.
 
גם מרצדס החייכנית, אישה מלאת חיוניות ואם לומר את האמת, שמשכה אותי לא מעט באישיותה הצעירה, לא הצליחה להוציאני ממרירותי.
 
ישבתי שנתיים שם, אדם מבוגר עם גוף בריא כשל בחור בן שלושים ולא בא לי, לא יכולתי לקום אפילו לריקוד זוגות אחד במסיבות שאורגנו שם.
 
למי איכפת היה שגופי חסון עדיין ויציבתי זקופה ואיתנה, לא לי, זה בטוח.
 
ספרתי קיצי לאחור, לא רציתי כלל להישאר.
 
כשהייתי צעיר, הכל נע בעצלתיים. גם כאשר הוצע לי הגו`ב ההוא, להיות מנכ"ל חברה נחשקת בתחומה וסירבתי, לא חשתי כל צער, כי בינינו, הכל תמיד היה גדול עלי במאות מונים...לרבות החיים.
 
היום אני בן 91, זהו, אמרו לי שזה הסוף, ביקשתי להיישיר מבט, שיאמרו לי את האמת, קשה לכשתהיה, אבל אני רציתי לדעת.
 
והם אמרו, הם אמרו, הם אמרו, אמרו אמרו אמרו...לעזאזל.
 
זה ארך עוד כיומיים עד שמצאתי עצמי שוכב במיטתי ואני על ערס דווי.
 
זה הסוף, אני מפוקח וצלול וזו הטרגדיה. גופי כואב מההתפשטות.
 
ואני כל כך מודע, מודע לעצמי לראשונה בחיי.
 
אני מודע לפשרות שעשיתי בחיי.
 
לאשה שזנחתי כי פחדתי שלא תשאר לי נאמנה, כי עם יופי שכזה...
 
למישרות שלהן סרבתי במיני תירוצים, רק כי חששתי שלא אצליח ולא הבנתי מדוע הציעו לי, דווקא לי...
 
אני מתחרט על שהייתי עסוק בטרוניות ולא ראיתי את היופי שצמח לו בתוך ביתי שלי, שני ילדיי שגדלו והפכו כה מנוכרים לאב שלא היה שם בעבורם.
 
אני מתחרט על שלא הבנתי בזמן, כמה גדלתי לאהוב את אישתי, רק כי לא היתה אותה אישה נחשקת, שעזבתי לפני שהכרנו ומימשנו את הקשר.
 
אני כל כך מתחרט וחש שהכל היה לחינם, לא נותר עוד דבר, שום דבר להשאיר למורשת.
 
רק את מרירותי הניצחית, לבד שהפך ברבות השנים לבדידות קשה מנשוא ו...אולי לא היה זה לחינם?
 
אני מוריש לכם צוואה, כל שלא הייתי, לו יהי בכם.
 
הגשימו עצמכם לדעת, מלאו את כל מאווייכם, טירפו את החיים וליגמו משיכרון  היופי הסובב אותנו.
 
אני כבר לא אצליח...שוכב כאן ומודה על סופי, הרומנייה הסועדת אותי, סופי היקרה שהמתיקה במעט את השנים האחרונות שלי וראתה כיצד גופי הולך ובוגד,  בוגד והולך ...ממני והלאה.
 
סופי, שבשיחותינו הרבות למדה אט אט עיברית ועתה, היא זו שכותבת כאן את דבריי בעבורי, את צוואתי אליכם.
 
לילה טוב.
ניסן.
 
***
 
ואני קוראת את הדברים שכתבתי כאן למעלה, קוראת ומודה:
 
על שאינני בת 91
 
אינני חולה
 
שיש בפני את הזמן הדרוש והרצון לחיות לחיות לחיות במלוא הכוח והרצון
 
שגופי לא בוגד בי עדיין.
 
שיש לי אהבה
 
שיש בי גם המון אהבה
 
שגם אתם אולי רואים כעת בברור (אולי זמני, אך בכל זאת) את היש!!!
 
ואני מודה על כך ש...שאת כל הסיפור, לרבות ניצן, סופי והסרטן, בדיתי ממוחי הקודח.
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל גאמי אלא אם צויין אחרת