33
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

שיק - SHIK דינה (וינשטיין) שק

מספרת סיפורים

נושאת אותה על גבי

 
הציפורים התעופפו ונעלמו כשהשמיים קדרו, התותחים הגרמנים רקמו הרס ומסביב אוקראיניים נפוחי חותם ואדומי עין נבחו על אנשים.
מולם היתה דינה היפה, הגאה
עומדת, תוהה...
מיום לידתה עטפוה בחמימות ואהבה רבה. אביה היה צועד איתה בשבילי הכפר. ידה הקטנה חפונה בידו. גאה ביופיה ובהיותה שלו.
שמה לא בישר דבר.
ילדה יפה והילת אור סביבה.
היתה אוהבת לצאת למרעה האווזים עם אחיותיה, קול פעמוני צחוקה היה מתגלגל בכרי הדשא או בין כרי השלג הלבנים.
מלבה את יופיה, מעורר את כולם, מאירם ומחממם בזיוה.
אחיה הצעירים, אהבו לשבת סביבה בערבים. להקשיב לפיטפוטה, להריח את ריחה החם, הרך.
דינה אהבה את ביתה. המטבח היה עוטפה כפקעת חוטים של אושר. ריח השמרים המטפיח את הקמח, היה קורא לה ללוש.
ריחו של הלחם הנאפה, היה מפיץ בעיינה הכחולות ברק שמים כביום קודש של קיץ.
הבית המה תמיד משפחה רחבה, הכנסת אורחים וצחוק ילדים.
ילדה של בית ובית של ילדה.
דינה גדלה וצמחה כברבורה מרהיבת נוצות. בימי שבת ומועד, בלכתם כדבוקה לבית הכנסת, היו עייני הכל, מלווים אותה כאילו צעדה שם יחידה.
לפתע, באחת, השמים התכסו.
כשנקרעו מביתם בצו, הילדים והנשים הופרדו בכח מהגברים. דאגה אימה, לכסותה מפני עיינים של רעב וזדון. יצאו לדרכים. על גבה נשאה דינה, את תינוקו של אחיה, מסייעת לגיסתה, אם לשניי פעוטות ,להיות מגן.
פיגעי הדרכים והאדם לא חרטו בה את סימנם. רק התמיהה נותרה כהיתה.
בתחילה עוד היתה איתם עגלה וסוס. עד שאלה נגנבו והשאירו אותם חשופים. צועדים בשיירות ארוכות. כל כולם שאלו: לאן?
הם הועברו בין גטאות, מחנות, כפרים.
מולָכים.
ערמות החציר בשדות קצורים החליפו את נוצות הפוך הרכות.
תפוחי אדמה קפואים, צימוקיים, חרושי קמטים, נאספו בשקיקה, ברעבתנות, בהחבא ובעין הסכנה .
נצמדים היו זה לזה, רוצים לשמור על חום וחמימות שישקיטו את קולות הרעב והשינאה.
הימים לוו בבכי חרישי, הלילות בקולות שיעול ואנחה.
יום אחד גונבה לה שמועה, כי אחיה הבכור, נמצא במחנה עבודה מעבר לנהר. אישתו, גיסתה, החליטה לקחת את שני הפעוטות ולצאת אליו, למסע בחשכה. דינה, שלא נתן לה ליבה להניחם לנפשם הצטרפה...
שמה, לא בישר דבר.
שתי נשים, שני תינוקות, מנסים למצוא דרכם בלב ליבו של ההרס, הרוע הגדול והמשטמה.
בלילות גיששו, בימים הסתתרו, מתקדמות בזהירות וחרדה.
שמעו את נקישות צעדי הסוסים וצהלות הבהמות הרוכבים עליהם.
עצרו נשמתם ונשמת הילדים. חיכו.
כשהכל שקט,
הציצו
ונפגעו.
הבהמות, דילגו מסוסיהם, נחרו מעונג אל מול טרפם. נהנו מהשלל.
 "ויקח אותה וישכב אותה ויענה". נכתב.
הדי שמה של המקראית, הלכו בעקבותיה, אך לדינה הזו, לא היו אחים בנמצא לנקום נקמתה.
כצאן נטבחו הארבעה ולא נודע כי באו אל קירבם וקבורתם.
 
 
 
 
בגאון אני נושאת אותה על גבי.
נותנת משמעות חדשה ומחזקת לשם ולאדם. נוצרת ומנחילה את אהבתה, מורשתה.
 
יהי זיכרה ברוך ומברך.
 
 " פליאה היא בעיני שאמהות שבו אי פעם וקראו לבנותיהן דינה" כותבת אניטה דיאמנט בסיפרה "האוהל האדום"
שנים היתה גם הפליאה בעיני והיום אני יודעת .
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

15 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל dshk אלא אם צויין אחרת