00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

טיקטאק יוצא לאכול

סיור חומוס במזרח ירושלים

26/05/2009
ממלכת החומוס האסורה

 

אגדות רבות שמעתי בעבר על החומוס בשטחי הרשות הפלסטינית. מי שהתמזל מזלו, בשנים בהם היה הדבר עוד אפשרי, לנגב חומוס בערים כמו שכם, ג`נין ורמאללה – חזר משם מואר, כמי שגילה דבר סוד. למושג "חומוס ערבי" יש בארץ תדמית חיובית מאוד. הוא נתפש כחומוס איכותי, טרי – ואמיתי. הבדיחה מספרת, שרבים יהיו מוכנים להחזיר את הגולן, אם רק יתנו להם לנגב חומוס בדמשק.

 

אחד האירועים המשעשעים ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי מתרחש בימים אלה. לבנון תובעת את מדינת ישראל בבית המשפט הבינלאומי בהאג. העילה לכך אינה פשעי מלחמה, סיפוח שטחים או הפרת ריבונות - אלא משהו חמור בהרבה. לבנון מאשימה את ישראל על שגנבה לה את החומוס. העובדה שישראל מייצאת חומוס לחו"ל, גורמת לטענתה נזקים כבדים לכלכלתה. מסתבר שלא רק את האדמה לקחנו לערבים, אלא גם את מאכליהם הלאומיים.

 

רוב הישראלים תופשים את הפלאפל ואת החומוס כמאכלים הישראלים הלאומיים. מפתיע שאפילו העולים החדשים מחבר העמים התאהבו במאכל הזה. תמיד כשמגיע אורח זר לארץ, אנחנו לוקחים אותו קודם כל לנגב חומוס. מה פשר החיבור ביננו לבין המאכל הזה? אנסה לענות על השאלה.

 

מבחינה היסטורית אכילת חומוס בארץ ישראל התקיימה כבר בתקופת התנ"ך. מאיר שלו במאמרו "החומוס הוא שלנו" טוען, כי בספר רות (פרק ב` פסוק 14) מוזכר הדבר בצורה מפורשת. במהלך הפסקת הצהריים של הקוצרים, מזמין בועז את רות להצטרף אליו לארוחה. הוא פונה אליה באומרו: "ואכלת מן הלחם וטבלת פיתך בחומץ". לדעת שלו אין זה הגיוני, שבשעת צהריים בוערת, לאחר עבודה פיסית מפרכת, יגיש בועז לפועליו הרעבים לארוחת צהריים דווקא חומץ. שמו העברי של חומוס הוא "חימצה" או "חמץ", מה שמחזק עוד יותר את טענתו. זהו ככל הנראה התיעוד ההיסטורי הראשון לאכילת חומוס בארץ ישראל.

 

אך עם כל הכבוד לתקופת התנ"ך, המפץ הגדול בתחום זה בארץ התרחש בשנת 1967. לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים - הוסרו הגבולות, ששררו עד אז בין שני העמים. הישראלים גילו מחדש את משחת האלים – ומכאן דרכה אל לב הקונצנזוס היתה קצרה.

 

לאחרונה השתתפתי בסיור חומוס מודרך במזרח ירושלים, מטעם "מרכז שמשון-בית שמואל". נכון שאין אלה ימים אידיאליים לטיולים דווקא בחלק זה של הארץ. אולם הסיפורים המיתיים, ששמעתי בעבר על החומוס שם - והעובדה כי הקבוצה לוותה ע"י מאבטח, גרמו לי להתגבר על כל פחד. חוץ מזה, אם כבר למות, אז לפחות עם חומוס איכותי על השפתיים.

 

ביום שבת בשעה תשע בבוקר התאספה בכיכר ספרא הקבוצה, שמנתה 35 אנשים - ומשם יצאנו לכבוש את ממלכת החומוס האסורה. התחנה הראשונה היתה "מסעדת אבו עלי" (רחוב צלאח א-דין 10, בסימטה שמחברת אותו עם רחוב אלאצפהאני).

 

 

 

מדובר במערה אליה יורדים במדרגות, שבה למעלה מ- 50 מקומות ישיבה. זהו אחד ממוסדות החומוס הידועים והפופולאריים ביותר במזרח העיר. הקהל המקומי די הופתע לראות את הקבוצה העברית הגדולה והקולנית, שפלשה להם לפתע פנימה - והפרה את השלווה. בתחילה הבטנו מדי פעם אל המאבטח, לוודא שהוא שומר על ערנות – אולם במהרה חשנו מאוד בנוח.

 

 

השרות היה אדיב, מסביר פנים וידידותי. כמו בספר רות, גם אנחנו טבלנו (לא ניגבנו) את פיתנו בחומץ. גילינו עיסה עשירה בטחינה, חמצמצה וטעימה. המסבחה היתה מוצלחת לא פחות – והכילה גרגירים רכים ומופלאים. התענגנו מהטעם הנפלא – וקיווינו שיום אחד נשוב למערה הזאת לבד – בלי חשש ובלי צורך באבטחה.

 

 

ליד אבו עלי, אך מעל לפני האדמה, ישנו כוך קטנטן ומפורסם בשם "אבו חסן". כשנולדים עם שם כזה, הגורל כנראה רוצה שתעסוק בהכנת בחומוס. לא אכלנו שם – אך ראינו שרבים מתושבי העיר עוצרים וקונים אצלו גביעים הביתה.

 

 

משם הלכנו ברחוב צלאח א-דין לכיוון העיר העתיקה. זהו רחוב העסקים הראשי של מזרח ירושלים – וכאן נמצא השוק המפורסם שמחוץ לחומות. נהנינו מריחות נפלאים, מצבעים עזים ומאווירה מיוחדת. לרגע הרגשנו כמו בארץ אחרת. הכל כאן כתוב בערבית, אין זכר לעברית – ואפילו התקשורת כאן עם אנשים רבים נעשית בשפה האנגלית.

 

 

כמה מילים על תושבי מזרח ירושלים. כיום מתגוררים במזרח העיר קרוב לרבע מליון ערבים. למעשה אחד מכל שלושה ירושלמים הוא ערבי. הם מחזיקים בתעודת זהות ישראלית כתושבי קבע במדינת ישראל, יכולים לנוע חופשי בתחומי הקו הירוק - אך אינם רשאים להצביע בבחירות לכנסת (כיוון שאין להם אזרחות ישראלית). עשרות אלפים מהם מצאו את עצמם בשנים האחרונות מעבר לחומה, מנותקים ממקורות פרנסה ומבתי חולים. הם אינם מכירים בסיפוח החלק המזרחי של ירושלים לישראל - ומחרימים את הבחירות לעירייה באופן מסורתי. לא בדיוק סיטואציה אידיאלית לדו-קיום. המטען הזה ישב לי היטב בראש כשהסתובבנו שם ברחובות השוק.

 

מרחוב צלאח א-דין הגענו אל שער הפרחים, אחד משערי הכניסה לרובע המוסלמי בעיר העתיקה.

 

נכנסנו פנימה ועצרנו במוסד הפלאפל הידוע ביותר ברובע המוסלמי: אבו שאנב, הידוע בכינויו "אנקל מוסטש" (רחוב אלקדסייה, ממש סמוך לשער הפרחים). המקום חביב מאוד לא רק על המקומיים, אלא גם על הזמר אהוד בנאי, שבשירו "הכנאפה מתוקה" הזכיר אותו.

 

 

 

 

כדורי הפלאפל פה ענקיים וחלקם ממולאים בבצל מטוגן. הם היו טעימים, אך החלטנו לא לאכול יותר מדי, כדי שלא להיסתם לקראת ההמשך.

 

 

 

 

בחלק זה של הרובע המוסלמי שוכנת שכונת מגורים ענייה בשם באב אל חוטה. זהו אינו אזור תיירותי – וישראלים לא מסתובבים פה סתם. מדריך הקבוצה דורון יושע, בחור נחמד דובר ערבית, התגלה לשמחתנו כמי שמכיר היטב כל סמטה וכל דוכן ברובע המוסלמי. ניכר שהוא מיודד עם רבים מהתושבים פה – ושהם מסבירים לו פנים.

 

 

דורון הוביל אותנו בין הבתים העתיקים, דרך סמטאות צרות, מסתוריות וקסומות. למרות שאזור זה מוזנח יחסית, לא יכולנו שלא להתפעל מיופיו הבסיסי.

 

 

התחנה הבאה היתה אבו-חסן אל-בגדדי (מסעדת סולטאני). המסעדה שוכנת ברחוב באב חוטה, אבל מי שלא מכיר את האזור, יתקשה למצוא אותה. מדובר בכוך חומוס בעל 2 שולחנות – ואיש אחד שמנהל את ההצגה.

 

 

 

משפחתו של אבו-חסן עלתה מבגדד לפני כמאתיים שנה – ועסקה בארץ בהכנת חומוס. צורת הכנתו של האוכל במקום לא השתנתה מאז. את החומוס כותשים כאן ביד עם מכתש – והסלט נקצץ בשברייה. אנכרוניזם במיטבו.

 

 

אבו חסן הוציא החוצה צלחות מפלסטיק עם חומוס-פול עדין ומענג – וצלחת של טחינה עם ירקות קצוצים דק-דק. אנחנו ישבנו על המדרכה בצורה חורנית, ניגבנו והתמוגגו. מדי פעם חלפו על פנינו מקומיים - והביטו בנו בארשת פנים מזועזעת.

 

 

המשכנו אל מפעל הטחינה של אל גיבריני (רחוב חארת אל`סעדיה). זהו עוד אחד מהמקומות הללו, שלא נכנסים אליהם, אלא אם כן כבר מכירים אותם. בחוץ אין שלט או סימן – ורק ניחוחות הטחינה שפולשים החוצה, מסגירים את המתחולל בפנים.

 

 

מדובר במפעל משפחתי בן 125 שנה, העוסק בייצור טחינה. גם כאן עובדים באותה "טכנולוגיה" מסורתית עתיקה, כשאת השומשום טוחנים באבן ריחיים מסתובבת. זוהי טחינה מדהימה באיכותה – שלא מזכירה במאום את אותם מוצרים תעשייתיים הנמכרים בארץ.

 

 

חוויה לבקר פה - ולראות את האהבה הגדולה, בה מנהל איסאק אל גיבריני את המקום. את מוצרי המפעל ניתן אגב לרכוש רק פה.

 

 

מכאן המשכנו אל השוק המוסלמי בעיר העתיקה. הוא היה כדרכו בקודש הומה אדם, צפוף, מלא בריחות וצבעוני. הופתענו לראות ישראלים רבים (כולל חרדים) מסתובבים כאן חופשי.

 

 

 

 

התחנה הבאה במסע היתה חומוס לינא ברובע הנוצרי. זוהי ללא ספק החומוסיה המפורסמת ביותר בשטח העיר העתיקה. מכיוון שכבר כתבתי עליה בעבר, לא אעשה זאת שוב, רק אציין שהחומוס והמסבחה כאן היו טובים בדיוק כמו פעם.

 

בשלב זה הסתיים הסיור. אנחנו, למרות שכבר היינו שבעים למדי, החלטנו שהיום הזה צריך להיגמר בטעם מתוק. אחד ממלווי הקבוצה הציע, שנצטרף אליו אל השוק המוסלמי כדי לאכול קינוח מיוחד בשם "מוטבק" אצל ז`לטימו.

 

 

זהו בצק אפוי שמזכיר מלאווח, שבתוכו אגוזים או גבינה. קינוח טעים ומיוחד, שאחריו כבר לא יכולנו להכניס יותר לפה כלום. דידינו בקושי רב אל מחוץ לחומות בחזרה אל הרכב – וחזרנו הביתה.

 

 

 

 

היה זה ביקור שונה, מיוחד ומהנה בחלקים הפחות מוכרים של ירושלים. בשל העובדה שהסתובבנו שם עם קבוצה גדולה של אנשים, חשנו בטוחים. גילינו מקומות שקפאו בזמן, חומוס מצוין – ובעיקר היתה זו חוויה מעניינת לראות את החיים שבצידו האחר של המסך.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

27 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל TickTack1 אלא אם צויין אחרת