44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

אהבה ונישואין 2

מינה עיניה בראשה. אף על פי שלא טעמה טעם אהבה ידעה שלא זו האהבה, פעם אחת כשישבו והמתינו למרת גילדנהורן ולא באה אמרה לו מינה להירשל, יודעת אני במה אתה הוגה, בסופיה אתה הוגה.

אמר לה הירשל, מה ראית לומר שאני הוגה בסופיה?

אמרה היא, פשוט כך, הוגה אתה בה ומבקש שהיא תבוא.

אמר הוא, למה לי שתבוא?

אמרה היא, למה, כדי שלא תצטרך לישב עמי יחידי, שאני מביאתך לידי שיעמום.

אמר הוא, משתעמם אני עמך?

אמרה היא, וכי מה? רוצה אתה שאמות.

אמר הירשל, למה לי שתמותי.

אמרה מינה, כך, סתם.

אמר הירשל, בשביל כך סתם אין אדם רוצה במיתת אשתו.

אמרה מינה, במה דברים אמורים, כשהוא אוהב אותה.

אמר הירשל, ואם אינו אוהב אותה רוצה הוא במיתתה?

אמרה מינה, דבר זה רציתי לשמוע יקירי.

אמר הירשל, מה רצית לשמוע?

אמרה מינה, שאין אתה אוהב אותי.

אמר הירשל, שאיני אוהב אותך?

אמרה מינה, וכי לא אמרת בפירוש ואם אינו אוהב אותה הוא מבקש על מיתתה?

אמר הירשל, כך אמרתי, אבל כלום יצא מזה שאיני אוהבך.

אמרה מינה, אילו אהבת אותי לא אמרת כן.

אמר הירשל, אלא מה הייתי אומר?

אמרה מינה, אילו אהבת אותי לא היו דברים כגון אלה עולים על לבך. ושמא טועה אני, שמא אי אתה שונא אותי. בחור פיקח אתה היינריך ואתה יודע שאיני גרועה מכל הנשים, ואם אני מתה אין אתה מוצא אחרת טובה ממני. שומע אתה יקירי, אין אני רוצה שאמות, לא בגיני אלא בגינך, שאני יודעת שאינך מוצא תמורתי. שמא סופיה טובה ממני, אינך אלא טועה. יודעת סופיה לחבב עצמה על בריות, אבל מי שמכיר אותה כמותי יודע שכל חיבתה היא מן השפה לחוץ. אייזי הלר אביה מוכר גורלות הוא והיא הייתה מסייעתו והרגילה עצמה לתפוס את הבריות בלבם. אני איני צריכה לכך, בתו של אדם עובד אני שאוכל לחמה של עבודה ואינו אוכל לחם של חנופה. כשאני מעלה על דעתי שאבא מוכר חלב היה והיה מחזר בכליו ובקיתוניו אני מתגאה, שאני מובטחת שבני לא יחזרו אחר פרנסה קלה דווקא, אלא יהיו טורחים למצוא את לחמם לא על ידי כניעה ושפלות. עצובה אני פתאום. שיחה זו על המיתה הביאתני לידי עצבות. בוא היינריך ושקה לי. לא על מצחי יקירי, אי אתה צריך להראותני שמכובדת אני עליך, שקה לי על פי. וכי נשיקה אחת בלבד יש לך בפיך. מי שיראה אותך כך יחשוב שכל נשיקה ונשיקה עולה לך בדינר זהב.

 

מתוך "סיפור פשוט", פרק תשעה עשר

 

הנאה גדולה יש לי מהסצנה הזו שעגנון מעמיד. חלק מן ההנאה הזו נובע מן המתח בין שפת המשנה החגיגית של עגנון, שפה ספרותית, שספק אם אנשים אי פעם דברו באמת בה, לבין הסיטואציה היומיומית, הבנאלית עד זרא, מחיי זוגיות שהאריכה ימים. אני מניח שגברים רבים מכירים את הסיטואציה הזו, אף שרק מעטים טורחים לדווח עליה. ואם מדווחים, אז בדרך כלל דרך בהומור. כחלק מטכסט שידוקלם במופע סטנד אפ, או שיישלח כדואר אלקטרוני ברחבי האינטרנט.

אני אוהב מאד את ההומור של עגנון בשיאו, הומור שיש בו מן הברק ומן ההומניזם של מרכז אירופה ומן העושר העמוק של השפה העברית. הומור, שנעלם לגמרי מכתביו המאוחרים של עגנון. ביני לביני אני תוהה אם עגנון הכיר מחייו שלו את הסיטואציה שהוא מתאר. נשמע לי הגיוני, שסופר גדול כמוהו ייאלץ לשאת את הצקותיה של בת זוג, בת זוג המבקשת להיות אהובה עליו יותר מאשר עבודתו הספרותית.

מינה יודעת שלב בעלה אינו נתון לה, אף שאינה יודעת על תשוקתו הגדולה לבלומה, אותה אסופית בבית הוריו שנמנע ממנו לשאתה. היות שמינה צעירה וחסרת ניסיון, אין לה דרך לדעת שההצקות הללו לא יביאו לה אושר ולא יקדמו את הזוגיות שלה. היא יודעת שיש פצע פעור בזוגיות שלה, אבל במקום להניח לו להתרפא, היא חופרת ומחטטת בו. מציקה כמו רחל אימנו, דחויה כמו אחותה לאה.

הירשל, מצידו, לא לגמרי מבין את המשמעות של היותו נשוי למינה. הוא כנראה סבור, שכל עוד הוא ממלא את חובותיו הפורמליים כלפי אשתו, מגיע לו שקט ממנה. היות שהוא צעיר וחסר ניסיון, אין לו שום דרך לדעת מה עומד מאחורי ההאשמות שאשתו מאשימה אותו, האשמות שגם הירשל וגם הקורא יודעים שאין להן בסיס. אין לו דרך לפענח את התפניות התזזיתיות שמחוללת מינה בשיחה עימו. למשל, את המעבר שלה מן הטענה שהוא מבקש לראות במיתתה אל הדרישה ממנו שינשק אותה על שפתיה. גם לי, בנישואיי, לא הייתה דרך לדעת או לפענח. גם אני הייתי נכשל בלשוני כמו הירשל, מרגיש שפישלתי ולא מבין במה ומדוע.

* * *

אחרי גירושיי, נחת עלי הבידוד החברתי. כמעט כל גרוש מכיר את הבידוד החברתי. אשר המליץ לי שאחפש חוג חברתי של אנשים במצבי, וכך אפרוץ אל מעגל הבידוד. האינטרנט אז לא היה נפוץ כמו היום ולא תיפקד כזירה חברתית. מה שהיה, זה מודעות בעיתונים. סמוך למדור ההכרויות היה מדור החברה, ושם אנשים פרסמו מודעה כשרצו ליצור קבוצות חברתיות מכל מיני סוגים. אשר הציע שאתחיל לחפש שם.

דרך מודעה כזו הגעתי לתיקי. טלפנתי אליה, והיא הסבירה לי איזו מין קבוצה חברתית היא רוצה להקים. היה לה קול קצת מאנפף, אבל שמתי לב לשפה הגבוהה שלה, והתרשמתי שמדובר בצעירה נבונה ומשכילה. דמיינתי לעצמי פקצה תל אביבית מתוחכמת, טיפוס מהסוג שנותנים לוינונה ריידר לגלם בסרטים, אחת שתסלול לי דרך לחוגים חברתיים מתוחכמים כמוה, ומי יודע, אולי אפילו תרצה בי כבן זוג. שבוע-שבועיים אחרי שיחתנו הראשונה צלצלתי אליה שוב לשמוע אם משהו התקדם עם הקבוצה. הפעם, תיקי הייתה בדיכי. לא עניין אותה קבוצה ולא עניין אותה להיפגש איתי אחד על אחד. התבאסתי.

דרך מודעה אחרת הגעתי לקבוצה אחרת, ששם זה הגיע למפגש ראשוני, במוצאי שבת סתוויים בבית קפה בשדרות בן גוריון בתל אביב. אחרי המפגש צעדתי לכיוון האוטו, ועל חלון הראווה של חנות הספרים "פרוזה" ראיתי פתק בכתב יד, שמזמין את המעוניינים להצטרף לחוג הספרותי של מיכל. רשמתי את המספר, ובהגיעי הביתה, התקשרתי. כמו האינטרנט, גם הסלולר עוד לא היה נפוץ כל כך אז.

הפעם נחלתי הצלחה. מכאן ואילך, במשך שש השנים הבאות, נסעתי לתל אביב כל מוצאי שבת שני כדי להשתתף בחוג הספרותי של מיכל. הרעיון של מיכל היה שכל אחד יביא טכסט שעשה לו את זה, ואנחנו נדבר עליו. התחלנו שם ששה-שמונה אנשים, והיו תקופות שזה צמח גם לעשרים-שלושים איש, שבקושי נדחקו לסלון של מיכל. זאת הייתה קבוצה מאד אליטיסטית, אבל היה לי בה מקום. לא יצאו לי חברויות מהקבוצה הזו, גם לא קשרים עם נשים, בפרט לא עם מיכל. אבל, זה היה מקום שבו מכירים אותי ושמחים בי, מקום ששבר את הבידוד שלי, גם אם רק לערב אחד פעם בשבועיים. זה היה מקום שגם עודד את הכתיבה שלי.

עוברות שנתיים, אולי שלוש, ומי מופיע בקבוצה של מיכל אם לא תיקי. עיר קטנה תל אביב, ואנשים שמחפשים את אותם הדברים, בסוף הם מגיעים לאותם המקומות. תיקי הייתה מכוערת שחבל על הזמן, ולא יכולתי שלא לגחך על עצמי בגין הפנטזיות שעוררה בי פעם, כשהייתי חסר ניסיון בתחום. אבל, נבונה ומשכילה היא בהחלט הייתה. היא הביאה חומרים מעניינים למפגשים, גם העירה הערות חריפות וקולעות על חומרים של אחרים.

אני זוכר את הערב שאליו הבאתי את הקטע הזה של עגנון, מתוך "סיפור פשוט". ביקשתי ממיכל שתקרא אותו במקומי, ובחנתי את תגובות המשתתפים. המבוגרים גיחכו בהנאה, מזהים את הסיטואציה. תיקי לא גיחכה. ראיתי אותה יושבת במבט מורכן, כתפיה מכונסות ופניה מתכרכמים והולכים ככל שנמשכה הקריאה. כשתמו קולות הגיחוך והצהלה, שאלתי את המסובים מה דעתם על הסיטואציה שמתוארת בטכסט. איזה מסכן, אמרה אחת. איזו נודניקית, אמר שני. השתרר שקט. תיקי הרימה את מבטה מהשולחן, ואמרה שהיא מאד מבינה את מינה, שנאבקת בכל כוחה לקיים איזשהו סוג של דיאלוג רגשי עם בעלה, והוא, הוא כזה אטום.

והבנתי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת