22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המסע לעמק החלומות

ההזמנות שלי


האמת היחידה בחיינו....

 
 
האמת היחידה בחיינו - משפחתנו
 

כל כך הרבה אנשים לוקחים חלק בחיינו, עד שלפעמים אנחנו עלולים לשכוח להעריך את האנשים שהכי דואגים לנו - בני המשפחה שלנו. בפרשת השבוע הזה, אנחנו לומדים שכאשר נדדו בני ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל, ה` הנחה אותם להתחלק לקבוצות על פי חלוקתם למשפחות, ולשמור על זהות משפחתית חזקה. המשפחה שלנו אינה רק קבוצת אנשים שבמקרה נולדנו לתוכה ושאיתה אנחנו חיים. היא מחוברת אלינו באופן עמוק ורב עוצמה. אנחנו מרוויחים כל כך הרבה כשאנחנו מזדהים עם המשפחה שלנו והופכים אותה לחלק חשוב בחיינו.

סיפור

עניין משפחתי

שימי התפתל בעצבנות במושב האחורי של המכונית. בדרך כלל הוא מנצל את החופשות הקצרות כדי לעשות כל מיני דברים עם החברים שלו, ועכשיו הוא תקוע בטיול משפחתי מטופש לגן החיות.

זה לא שהוא לא אהב את המשפחה שלו או משהו כזה, הם מספיק בסדר בשביל לגור איתם. אבל הוא לא אהב לבלות איתם זמנים ארוכים, הם היו משעממים כאלה, ולהסתובב איתם במשך יום שלם... זאת לא הייתה בדיוק ההגדרה שלו לבילוי מהנה.

כשהם הגיעו לגן החיות הבהיר שימי לכולם מהרגע הראשון שהוא עצמאי. אם המשפחה שלו רצתה להתעכב מעט ליד אחד הכלובים, הוא התקדם מהר יותר. כשהם רצו להתקדם במהירות, הוא דאג להזדנב מאחור. הוריו ניסו לגרום לו להישאר איתם, אבל הוא לא היה מעוניין ולבסוף הם הרימו ידיים, לאחר שהבטיח לא להתרחק מהם יותר מדי ולשמור על קשר עין.

לאחר זמן מה, פגש שימי פתאום קבוצת ילדים שהכיר מבית הספר. הם לא היו החברים הטובים שלו, אבל זה היה יותר טוב מאשר להישאר תקוע עם המשפחה - ושימי הצטרף אליהם.

הילדים האלה אהבו להתקדם במהירות, ושימי הזדרז כדי לעמוד בקצב. בהתחלה הוא היה עוצר כל כמה דקות כדי להעיף מבט לאחור על המשפחה שלו, כמו שהבטיח, אבל בסוף זה יותר מדי הכביד עליו והוא התחיל לזרום עם החבר`ה.

קבוצת הילדים סיימה די מהר את הסיור, והם התכוננו לצאת מגן החיות. שימי נשאר פתאום לבדו והתחיל לחפש את המשפחה שלו. הוא הניח שהם לא רחוקים ממנו, אבל לא הצליח להבחין בהם בשום מקום.

שימי היה מבוהל מאוד. הוא רץ חזרה אל קבוצת הילדים מבית הספר שלו ודיבר אל הילד הבוגר שנראה כמו המנהיג שלהם. "אני, אני לא מצליח למצוא את המשפחה שלי... אני חושב שאני, א... נתקעתי פה לבד..."

לא נראה היה שהדבר יותר מדי מעניין את הילד, וחוץ מזה הוא מיהר מאוד. "אוי, אני מצטער", אמר בהיסח הדעת, בעודו מסדר על כתפו את תרמילו. "אני בטוח שתצליח למצוא אותם, פשוט תחזור אחורנית... אני מוכרח ללכת עכשיו, בסדר?"

ומייד אחר כך הוא הסתלק ונעלם.

מה עכשיו? שימי הרגיש בודד מאוד ומפוחד. הוא החליט לחזור לאורך השביל הראשי, מתוך תקווה שהמשפחה שלו צופה באחד הכלובים שלצידו. הוא בדק כלוב אחד אחרי השני, אבל עדיין לא הצליח לאתר את המשפחה שלו. מעניין אם הם בכלל שמו לב שנעלמתי? הוא שאל את עצמו.

בעודו הולך, הבחין שימי במשפחות רבות שנראו מאושרות להיות יחד, וחש קנאה. הוא עצר לנוח מעט מול כלוב הקופים. הוא הביט פנימה וראה שימפנזה קטן שמתנדנד בשמחה על ידה של אמו. אפילו לקופים יש מספיק שכל להיצמד למשפחה שלהם ולהעריך אותה, הוא חשב פתאום מחשבה חדשה.

החרדה התחילה להשתלט עליו ושימי כבר כמעט בכה - כשפתאום נדמה היה לו שמישהו קורא בשמו. הוא הרים את עיניו. זאת הייתה המשפחה שלו! הם צעדו במהירות, מתבוננים לכל עבר, ונראו מודאגים באמת.

"אמא, אבא, אני כאן!" הוא קרא בהקלה גדולה.

הם רצו אליו, ואמו חיבקה אותו בחוזקה. בדרך כלל כשהיא הייתה עושה את זה, בייחוד במקום ציבורי, היה שימי דוחה אותה ומתרחק במבוכה. אבל הפעם הוא לא רצה שהיא תעזוב אותו.

"שימי, חיפשנו אותך בכל מקום!" אבא שלו אמר.

"אני יודעת שאתה אוהב להיות לבד, אבל בבקשה תישאר קרוב אלינו בהמשך הטיול!" התחננה אמו.

הפעם לא היה שימי זקוק לשכנועים. הזמן שבו תעה לבד בדרכו לימד אותו כמה שהמשפחה שלו חשובה לו. אולי הם לא היו `קוּלים` כמו החברים שלו, אבל היה בהם משהו הרבה יותר עמוק וחשוב: באש ובמים, הם היו שלו והוא היה שלהם.

"כן, אמא," הבטיח, "אני אשאר קרוב."

 

 
אני לומדת ושוכחת לומדת ושוכחת
שבעצם האמת היחידה בחיינו היא משפחתנו
הבעל הילדים אחים ואחיות
הם האמת היחידה
כל השאר לצערי וכל פעם זה עולה מחדש
שהם לא אמיתיים, עסוקם בענינם, הרבה פעמים מתחשבנים.....
 
אני חברת אמת
כמו שאני אמיתית למשפחה שלי
אוהבת מכל הלב, נותנת, מעניקה, לא מתחשבנת
ונוהגת גם עם החברים בצורה הזאת....
אך לצערי לא נתקלתי בחבר/חברה אמיתיים
שגם מעניקים מכל הלב
 
רוב הפעמים שנתקלתי שאם מישהו פתאום "חבר" שלי סימן שהוא זקוק לי
 
תמיד הייתי לצד החברים
תמיד כשרצו או היו צריכים אותי אף פעם לא אמרתי לא
ועזרתי בהרבה מקרים גם כשלא יכולתי ולא אפרט.....
אז כל פעם שפוגעים בי, שאני נפגעת, מקבלת סטירה
מתעוררת לרגע, ושוב חוזרת
 
כועסים עליי בבית, אבל אני לא אשתנה לעולם, זהו! זקנים קשה לשנות.
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

13 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
ההזמנות שלי

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הלב מזהב אלא אם צויין אחרת