00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

הנסיקה של בני משפחת הקופים

פלשתינאים - מקור השם ושורשי האנשים

הערבים הפלסטינים (בערבית "א-שעב א-פלסטיני"), ולעיתים מכונים בעברית גם פלשתינאים ופלסטינאים, הנם אכלוסיה שכוללת כיום לפי הגדרות שונות 3.6 עד 10.3 מליון איש. ערבים פלטינים בהגדרה הצרה הם 3.6 מיליון אזרחי היישות הפלסטינית בשטחי שליטה A ו-B בגדה המערבית (לרבות מזרח ירושלים, להם מעמד כפול) ועזה. בהרחבה של הגדרת הפלסטינים, כוללים לעיתים גם את הערבים בעלי המעמד של "פליט פלסטיני" - מעמד מיוחד לתושבים וצאצאי תושבים שחיו באופן זמני או קבוע בשטח מנדט בריטי על פלשתינה 1920 - 1948, עזבו במהלך מלחמת 1948 ואין להם אזרחות קבועה אחרת, מה שמרחיב את ההגדרה לכדי 5.5-6.0 מיליון. בפן הרחב אף יותר, ההגדרה של "פלסטיני" מורחבת לעיתים גם לערבים מארצות אחרות שהם צאצאים (ללא מעמד פליט) או בקשרי משפחה עם פליטים הפלסטינים או לקחו חלק במאבק האלים של התנועה הלאומית הפלסטינית (המפורסם ביניהם יאסר ערפאת). אם גם מכלילים את ערביי ישראל בהגדרה הכי קיצונית - אפשר להגיע באמת אל מעל 10 מיליון.

אם בהדרה הצרה הפלסטינים חיים בעיקר בשטחי האדמיניסטרציה הפלסטינית בגדה המערבית ועזה, אזי בהגדרה הרחבה זה מעט שונה. כיום רב אכלוסית הערבים הפלסטינים בהגדרה רחבה עדיין מתגוררת בשטח ההיסטורי של המנדט הבריטי על פלשתינה וכוללת 1.9-3.0 מליון מבין אזרחי ממלכת ירדן, 1.4-1.5 מליון ערבים עזתים, ובין 1.2-2.3 מליון ערבים בגדה המערבית של ירדן (גדה מערבית או יהודה ושומרון), שאגב קיים קושי לספרם במדויק, כי חלקם מהותי מתוכם בעלי תעודת תושב ישראלית, אזרחות ירדנית או אלה שהיגרו לחו"ל אך עדיין מחזיקים תעודת רשות פלסטינית. האחרים, בעלי מעמד "פליט פלסטיני" ברבם פזורים במזרח התיכון, כך לבנון עם אכלוסיה של 405 אלף, סוריה עם 435-573 אלף, ערב הסעודית עם 250-327 אלף, מצרים עם 70 אלף וארצות ערביות נוספות עם אכלוסיה לא מבוטלת. קהילות של עשרות אלפים נמצאות גם ברחבי אמריקה ואירופה. 

גם כ- 1.2 מיליון אזרחי ישראל ומזרח ירושלים הערבים (ערבים נוצרים ומוסלמים שאינם בדואים ודרוזים) בחלקם מגדירים עצמם כערבים פלסטינים, ולמעשה אין הבדל היסטורי מהותי בינם לבין ערביי ירדן, ערביי הרשות הפלסטינית ופליטים פלסטינים. זה כולל לפי חלק מהוגי דעות לאומנים פלסטינים גם 170 אלף הבדואים של ארץ ישראל כחלק מ"האומה הפלסטינית" - הגדרה שלא מקובלת לרב בקרב הבדואים עצמם. בהגדרה נוספת ששנויה במחלוקת, יש אלה המכלילים את 2.1-3.2 מיליון אזרחי ירדן פלאחים ובדואים, אשר אינם נמנים עם פליטים פלסטינים של 1948 וצאצאיהם, ומכנים אותם פלסטינים או פלשתינאים "מזרחיים".

העת העתיקה
מקור הכינוי "פלשתינה" לאזור ארץ ישראל הוא רומאי, וזהו גלגול של השם המקראי "פלשת" ככינוי לרצועת החוף הדרומית של הים התיכון בארץ ישראל. רצועה זו כללה בעת העתיקה 5 ערים בשליטת גויי הים שכונו "פלשתים", ככל הנראה מלשון "פולשים" בשפה הכנענית. פולשים או פלשתים אלו היו כנראה שרידי התרבות המינואית, אשר במאות 12-13 לפנה"ס חיפשו להתיישב באגן המזרחי של הים התיכון. לאחר הדיפת פלישתם בשפך הנילוס על ידי מלכי מצרים האימתניים, בני פלשת התיישבו ברצועת החוף הדרומית של כנען בערים עקרון, עזה, אשדוד, אשקלון וגת. השם "פלשת", "פלשתו" או שורש PLST / PRST מוזכר גם במקורות אשוריים ומצריים בהתאמה, ולכן ההנחה היא שאנשים אלה היו מוכרים באזור וזה היה כינויים בכנענית (עברית ופניקית) ושפות אפרו-אסיאתיות שכנות. הטענה המקראית על כיבוש ערי פלשת בידי מלכי ישראל ככל הנראה נכונה, ומתחילת האלף הראשון לפנה"ס חדלו פלשתים מלהתקיים כישות עצמאית. קיומם כעם נפרד ככל הנראה הסתיים בתקופת הפלישה האשורית לאזור במאה ה- 8 לפנה"ס, והחל מתקופה זו לא מוצאים יותר אזכורים לפלשתים כהגדרה אתנית. הטענה לקשר והמשכיות בין עמי קדם של כנען לאכלוסיה ערבית נוכחית היא חסרת בסיס, למרות שבעקיפין זורם בעורקי הערבים באיזור הרבה דם מקומי ואדבר על כך בהמשך.

התקופה הקלאסית
הגירה ערבית ראשונה וגדולה לאזור הסהר הפורא היא של "בני עמלה" מדרום תימן, שמתיישבים באזור סוריה ולבנון של כיום במאה ה-2 לפנה"ס. יחד עם זאת, התיישבותם של ערבים בארץ ישראל החלה בתקופה מאוחרת  יותר. גם הנבטים, שאכלסו את הנגב ועבר הירדן החל מתקופת בית שני, היו בעלי שורשים ערביים. הנבטים נכבשו על ידי הממלכה החשמונאית והוכרחו להתגייר בעל כורכם, אך לאחר מספר דורות הם גם היו גם מהראשונים להתנצר. הנבטים הם למעשה אלה שייסדו את בסיס השפה הערבית מודרנית, ולראשונה הכניסו את הכתב לשפה הערבית (האלף-בית הנבטי, או אלף-בית ערבי קדום), בהתבסס על אלף-בית ארמי. הממלכה הנבטית דעכה לקראת תחילת ימי הביניים ובני ממלכת הנבטים המעטים נטמאו ביתר האכלוסיה הנוצרית באיזור והפסיקו להתקיים כעם נפרד.

לאחר שכיבוש רומאי החריב את יהודה בתום מרד בר-כוכבא בשנת 135 לספירה, חוברה פרובינקיית יהודה עם הפרובינקיה הסורית והפכה לחלק מ"סוריה-פלשתינה". היהודים כמעט הוכחדו בהרי יהודה ואיבדו את הרב האתני בארץ ישראל, אם כי עדיין נשתמרה קהילה יהודית משמעותית בגליל ובערים נוספות לרבות לוד, יבנה ועין גדי. האכלוסיות הדומיננטיות בארץ ישראל הפכו ההליניסטים (יוונים, רומאים ומקומיים מתיוונים) והשומרונים. החל מהמאה השלישית לספירה חלה התרופפות בשליטתה של האימפריה הרומית באזור, ולאחר הוצאת הלגיונות מארץ ישראל, אותה עת החלק הדרומי של פרובינקיית סוריה-פלשתינה, החלו באזור תהליכי הגירה וצבירת כוח של עמים שמיים. 

במקביל לעליית הדת הנוצרית ולשגשוג השומרונים, החלה הגירה המונית של עם ערבי בשם בני קהטאן מאזור מאריב בתימן, בעקבות הצפות שהרסו את החקלאות במאריב. כך נוצרה התיישבות שבט בני ע'סאן הנוצרים מקבוצת שבטי "בני אזד" מתוך עמי "בני קהטאן" באזור הגולן ועבר הירדן. עקב דתם הנוצרית מנהיגים ערבים של ע'אסן התחברו עם הביזנטיון, ובמאה ה-6 אף מתהווה קונפדרציה של בני ע'סאן כממלכה וואסלית של ביזנטים עם עיר בירה ברמת הגולן, ושליטה על חלקים של פרובינקיית ערביה (עבר הירדן), פלשתינה סקונדה (הגליל והעמקים) ופניקיה לבנונית (הגולן והרמה הסורית). ככל הנראה הייתה גם מגמה של נישואי תערובת בין הנוצרים הביזנטים לבין בני ע'סאן בתקופה זו, והערבים הנוצרים של ימינו הם ככל הנראה צאצאי תערובת זו. הע'אסנים היו בני ברית נאמנים של הביזנטים והשתתפו בדיכוי המרידות והטבח של השומרונים והיהודים במאות השישית והשביעית, כמו גם במערכות נגד הצבא הפרסי באזור. הערבים הע'אסנים השתרשו באזור גם במהלך ימי הביניים ומהווים חלק מהותי מבין אבות אכלוסיה פלשתינית נוצרית ושל ערבים נוצרים ישראלים של היום. רב אכלוסית רמאללה הנוצרית, כמו גם חמולת אל-פראחיה מבית לחם, ועוד משפחות נוצריות רבות עם שמות משפחה ממוצא דרום ערביה הנם צאצאי הע'אסנים (כמה מהם הם אבו-הידאר, אל-אשקר, אל-ח'אזן, אל-זוע'בי, עמארי, ברקאת, בוטרוס, חדאדין, קאנדיל, ח'ורי, מדנאת, מברק, סלאמה, רזוק, סוואלחה, סארקיס, ספייר, קימסייה, יוסף).

תקופת שלטונה של האימפריה הביזנטית באזור היא גם תקופת עלייתה וניסיון בדלנותה של הממלכה השומרונית. תחילתנ היא עם עלייתו של בבא רבא, המלך השומרוני האגדי, במאה הרביעית. אל מול גזרות ביזנטיות כנגד הדת הישראלית של השומרונים והיהודים באים הניסיונות של השומרונים לזכות בעצמאות. ארבע מרידות שומרוניות, מהן שתיים גדולות מאוד, פורצות במהלך מאות 5-6 לספירה.[1] כישלון שתי המרידות האחרונות והגדולות מסתכם בסופו של דבר ברצח המוני שומרונים בידי הביזנטים ובני בריתם הערבים הנוצרים, מה שמרוקן את השומרון כמעט לחלוטין ומאיים להכחיד עדה זו. גם לאוכלוסיה יהודית בפרובינקית פלשתינה סקונדה קורה דבר דומה זמן קצר לאחר מכן, בתום מרד הרקליוס 614-628 לספירה. למרות הצלחות היהודים בתחילת המרד עם כיבושה של ירושלים בשיתוף עם כוחות פרסיים של הקיסר כוסרו פרוויז, בשנת 625 לספירה היהודים נאלצים להיכנע לביזנטים עקב נסיגת הצבא הפרסי מן האזור. למרות הכניעה הפורמלית, המרד מסתיים ברצח של עשרות אלפי יהודים בידי ביזנטים ובני בריתם הע'אסנים, מה שגורם גם להתרוקנות הגליל. שארית יהודי הגליל ששורדים נמלטים אותה עת למצרים, וככל הנראה קבוצה קטנה של פליטים יהודים גם מגיעה לאירופה ומתיישבת בעמק הריין, מחוץ לטווח השגתה של האימפריה הביזנטית העוינת, מה שלימים יהפוך למרכז קהילת יהודי אשכנז. רצף האירועים המתואר במאות השישית והשביעית משאיר את רב הארץ לידי הנוצרים למשך שנים בודדות, עד הופעתו של שחקן חדש - הכיבוש הערבי מוסלמי. עומר אבן חטאב מגיע לאזור ארץ ישראל בראש קבוצות לוחמים מוסלמים כבר ב-634, ובמשך שנים בודדות מביס את שארית הכוחות הביזנטיים, מה שגורם למנוסתם של נוצרים רבים מהאזור. ב- 638 ארץ ישראל הופכת לחלק מהאימפריה המוסלמית, עם נפילתה של עכו - המעוז הביזנטי האחרון. חבל הארץ בין הירדן לים מסופח למחוז א-שאם (סוריה הגדולה), ומחולקת לשתי תתי-מחוזות צבאיים - אורדון (הגליל והעמקים) ופלסטין (יהודה, שומרון ומישור החוף).

ימי הביניים
בתחילת השלטון המוסלמי מגיעים לארץ פליטים יהודים מחצי האי ערב, לאחר תבוסה וגירוש בידי צבאותיו של מוחמד. יהודים לא מעטים גם חוזרים לארץ ממצרים ומבבל, שם מצאו מקלט זמני בסוף הצורם של מרד הרקליוס. אך למרות זאת, הישוב היהודי לא מצליח להשתקם משמעותית ובמאה התשיעית לספירה באות פרעות נרחבות של ערבים מוסלמים כנגד יהודים, נוצרים ושומרונים ברחבי מחוז ה-שאם, מה שמביא לדלדול אכלוסיה נוסף, והתאסלמותם של רבים שסירבו לעזוב.

שומרונים רבים המירו דתם לאיסלם במהלך שנות השלטון המוסלמי עקב הרדיפות הדתיות ואי הכרה בהם כחלק מ"בני הספר" המוגנים באסלאם כמו יהודים ונוצרים. כך משפחות מוסלמיות רבות באזור השומרון הן בעלות זיקה היסטורית לשומרונים: משפחת סמרה ("שומרוני") מטול כרם, הנחשבת לאחת המשפחות החשובות באזור; דאר שירי-עיש - משפחת סוחרי תבואה עשירה; משפחת בית צופאן המשכילה מכפר-קדום; משפחת הדנפים בירושלים, משומרי המסגדים על הר הבית; באזור שכם אלו הן למשל משפחת מוסלמאני ("מתאסלמים") וחמולת שקשיר. כל אלה יחד עם קהילות השומרונים הקטנה בהר גריזים ובחולון מהווים שרידים לעדה בת מיליון נפש בתקופה הביזאנטית שכמעט ונעלמה.

מסעות הצלב במהלך ימי הביניים (1096-1260) מביאות לארץ ישראל אבירים אירופאים, שכובשים את הארץ מידי שליטים מוסלמים, וכתוצאה רב תושבי הערים הגדולות - יהודים, מוסלמים ונוצרים נטבחים או נאלצים לברוח. בשיא כוחם של הצלבנים במאה ה-12 מוקמת באזור "ממלכת ירושלים", ששורדת בזכות תגבורות מאירופה ומשא ומתן עדין כנגד שליטים מוסלמים שכנים. בתקופה זו מופלים בני הדתות האחרות מנצרות לרעה ואף נוצרים מקומיים סובלים מרדיפות מתוקף חילוקי דעות בין הכנסיות השונות. על אף חזרתם של חלק מהיהודים לארץ ישראל בתקופה הערבית, אבירים צלבנים מביאים להרס רב היישוב היהודי וגורמים לבריחת שרידי אכלוסיה יהודית לארצות נהריים. מבחינה גנטית הושאר חותם של גברים אירופאים באכלוסיה ערבית בארץ ישראל כמו גם בקרב הנוצרים המרונים בלבנון, שנובע מנישואי תערובת ומקרי אונס רבים בתקופה זו.

תבוסת הצלבנים בקרני חיטין וכיבוש ירושלים בידי סלאח-א-דין איובי (סולטאן מצרים ממוצא כורדי) ב- 1187 לספירה היא תחילת התפוררות שליטה נוצרית בארץ ישראל, ואט אט חוזרים לוחמים מוסלמים לשלוט באזור. למרות יחסו האוהד של סלאח-א-דין אל כלל הלאומים והדתות, שיקום אכלוסיה מקומית בארץ ישראל לא יתרחש עד המאה ה-19.

לאחר שלטון מוסלמי-איובי (סלאח-א-דין וצאצאיו) ארץ ישראל המכונה אז "בילאד א-שאם" (סוריה הגדולה), נכללת באימפריה הממלוכית, אשר מביסה את הכוחות האחרונים של צלבנים בשנת 1260. הממלוכים היו שליטים לוחמים ממוצא צ'רקסי (אדיגי) - עם קווקזי שהתאסלם, והתפרסם ביכולות הגבוהות של לוחמיו. הצ'רקסים שעלו בסולם הדרגות בצבאות מוסלמיים מקומיים הגיעו לעמדות פיקוד חשובות, ובמאה ה-14 השתלטו על אזורים נרחבים ליצירת הסולטאנות הממלוכית. מעניין לציין שמתוך מסורת הכפר אבו-גוש מסופר כי מקור תושביו הוא אינגושי ולא ערבי, אם כי ישנה גם גרסה ערבית לסיפור. 

בנוסף, תקופה זו מאופיינת בתחילת סחר עבדים נרחב על בסיס שבויים אירופאים ואפריקאים. בתוך אכלוסיה ערבית-מוסלמית בארץ ישראל יש רכיבים ברורים שמקורם בסחר עבדים זה, אשר שגשג עד סוף המאה ה-19. שורשים אפריקאים מתת-סהרה נפוצים במיוחד בקרב הבדואים, ומוסלמים ממוצא מצרי.

העת החדשה
השלטון העותומני החליף את הממלוכים ב- 1516 והשאיר חותם במשך 400 שנות שליטתו בחומות ירושלים - פרי תכנונו של הסולטאן סולימאן הראשון, ועכו עם מוביל המים המרשים שלה. במקביל לשליטה התורכית במרכזי הערים בצפון הארץ שולטים למעשה דרוזים מהר לבנון ומתחילים ליישב את הגליל החל ממאה ה-15.

בתקופה זו מגיעים לארץ בזרמים יהודים רבים, חלקם מאירופה, וחלקם מקהילות במזרח התיכון. למרות שמוקם ישוב יהודי משגשג בגליל, חלק מיהודים אלה נבלעים באכלוסיה המוסלמית שהיא הדומיננטית. הסיפור הידוע מבין אלה הוא של שבט "מחבראה" (יוצרי היין), שכיום מאכלס את עיירה יאטה ואזור דרום הר חברון. מקור בני חמולה זו לפי המסורת באים משבט יהודי מחיבר שבערביה, שהגיע לארץ לפני כ-200 שנה והתאסלם במהלך תקופת השלטון העותמאני. 

בתחילת המאה ה-18 משתלטים בדואים משבט זידאן תחילה על הגליל ולאחר מכן על מישור החוף, רק ב- 1775 הצליחו העותומנים להביס את בני השבט והשייח הזידאני דאהר אל עומר. בתקופה זו מהגרים לאזור מוסלמים בוסניאקים ואלבנים לא מעטים אל שפלת החוף והגליל המערבי, והידוע בהם הוא אחמד ג'אזר - שליט עכו.

בתחילת המאה ה-19 החלו הניצנים של הגירה ערבית-מוסלמית מאסיבית אל ארץ ישראל, ומראשוני המהגרים היו שבט הנאדי שהיגרו ב-1814 ממצרים אל עזה ואשקלון.[2] השינוי הדמוגרפי הגדול ביותר מתרחש ב-1831, כאשר כובש את הארץ שליט מצרים אברהים פאשה מידי העותומנים ומשנה במידה רבה את המצב הדמוגרפי בארץ ישראל. עוד בטרם בואו של הצבא המצרי יותר מששת אלפים ערבים עוברים את הגבול ממצרים, ורבם מתיישבים בעכו.[3] אכלוסיה מוסלמית מקומית לא ראתה בעין יפה את משטרו של פאשה, ובמהלך 1834 התחולל נגדו מרד ערבי, אשר גרם לאלפי קרבנות, ביניהם יהודים ונוצרים רבים בירושלים.[4][5] לבסוף, לאחר הניסיון הכושל של פאשה להתפייס עם המורדים הצליח פאשה לדכאם ביד קשה. צבאו הרס 16 כפרים מקומיים, וגירש עשרת אלפים איכרים מקומיים למצרים,[4] ומנגד הובאו לאזור אלפי איכרים מצרים. כבר מתחילת הפלישה עודד אברהים פאשה הגירה מאסיבית של נתיניו המצרים אל שפלת החוף הריקה של ארץ ישראל. מאות מהגרים ערבים ממצרים התיישבו בחיפה,[2][6][7] סודאנים ושבטי בדואים הובאו ליישב את עמק הירדן. ישובים חקלאיים ערביים רבים הוקמו, ביניהם: ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר); ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות ערביות מצריות הוקמו ביפו וכפרים בסביבתה - פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקווה), שיח מוניס וסלאמה; תושבי קטרה (גדרה) הגיעו בתקופה זו מלוב; בוואדי ערה ודרומית לו התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים ערה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה וקלנסואה. [2][6] בנוסף לאחר חזרת השלטון העותמאני חלק מנתיניו מצרים של פאשה נשארו בירושלים וערי השומרון.

למרות יחסו הסובלני כלפי היהודים והנוצרים אברהים פאשה מטיל גזרות קשות על הדרוזים והשומרונים. קהילות אלה נרדפו מאוד בשנים אלה, כך שרב הדרוזים מהגליל נאלצו לעזוב את כפריהם ולברוח ללבנון.[8] מצבם של השומרונים המעטים, כ-150 במספרם, היה אף גרוע יותר לאחר טבח שבוצע בהם בקהילה שלהם בדמשק, ורק בהתערבות מעצמות ומכובדים יהודים נמנע טבח בשארית השומרונים גם בארץ.

השינוי הדמוגרפי בתקופת כיבושו של פאשה היה מהותי, אך השאלה היא עד כמה. בהתחשב בהערכה של 350 אלף תושבים בארץ ישראל בשנת 1850, כאשר 85% מהם מוסלמים,[9] אפשר לקבל הערכה לשינוי הדמוגרפי שחל במהלך השלטון המצרי של פאשה. מתוך כ-300 אלף מוסלמים שחיו אותה עת בארץ נכללים גם אלפים בודדים של דרוזים וצ'רקסים. הערכה דמוגרפית קודמת לשנת 1800 מדברת על 275 אלף תושבים, מתוכם 246 אלף מוסלמים.[10] בהערכה גסה בעת כיבושו של פאשה חיו בערך 255-270 אלף מוסלמים בארץ ישראל. סדר גודל של 15-25 אלף מתוכם נכללו בהרוגים ומגורשים לאחר המרד של 1834, מה שמשאיר 230-255 אלף מוסלמים מקומיים. הגידול הטבעי היה נמוך למדיי אותה עת, ובעשור שמאז תום השלטון המצרי ועד 1850 ניתן להעריך כי אכלוסיה זו גדלה באלפים בודדים בלבד (הערכה של 235-260 אלף לשנת 1850). המסקנה היא שבתקופת השלטון המצרי בנוסף לששת אלפים איכרים מצרים שהתיישבו בעכו ב-1831 היגרו לארץ 24-54 אלף מוסלמים נוספים ממצרים וצפון אפריקה. התרומה של כל אלה הגיעה לכדי 10-20% מכלל האכלוסיה המוסלמית של ארץ ישראל ב-1850.

לאחר חזרת הארץ לשלטון העותמאני החל תהליך נוסף של העברת אכלוסיות והגירה. כך, שבטים רבים של בדואים הגיעו אל הגליל ושאר חלקי הארץ, לרבות שבטי אל-שקיראת, אל-זבידאת, זועבי ותעאמרה. ב- 1860 מגיעים מסוריה לגליל המזרחי מתיישבים ממוצא אלג'יראי, ואילו ב-1878 מתיישבים ברחבי הגליל ומישור החוף בעידוד עותומאני צ'רקסים, דרוזים, תורכמנים, בוסניאקים (שהתיישבו באזור קיסריה) ואף כורדים.[2] בניגוד לאכלוסיות אחרות שנבלעו בסביבה הערבית, רק הצ'רקסים ובמיוחד הדרוזים שמרו על ייחודם האתני עד היום הזה.

במקביל לנחשול ההגירה המוסלמי, המאה ה-19 מאופיינת גם בהגירה יהודית דתית אל ערי הקודש בגליל ויהודה, ובסוף המאה היא צוברת תאוצה בזכות התנועה הציונית. הערכה לאוכלוסיה בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 מדברת על 410-600 אלף תושבים, מתוכם חלק גדול הם פלאחים בדואים מוסלמים, אך גם מעוטים של יהודים, נוצרים ערבים, נוצרים ארמנים, צ'רקסים, מרונים, שומרונים ודרוזים. במהלך השלטון התורכי אזור ארץ ישראל חולק בין 3 "פרובינקיות", כאשר צפון ארץ ישראל שויך לפרובינציית ביירות, יהודה שומרון ומישור החוף הדרומי למחוז ירושלים והנגב שויך לפרובינקיית היג'אז.

בפועל החלוקה הנוכחית בין סוריה, ישראל וירדן באה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר בהסכמי סייקס-פיקו (1920-21) הוחלט להנחיל את השלטון הבריטי על ארץ ישראל ועבר הירדן, ואילו סוריה ולבנון הועברו לידי הצרפתים. ב-1922-3 הוחל על החלק המזרחי של המנדט שלטון השליטים ההאשמים, והאזור הפך לאמיראט האוטונומי של טראנס-ירדן, אזור טראנס-ירדן נתן מפלט לשושלת אוצרי מכה, ולימים גם לשבטי הבדואים של ממלכת היג'אז, שנכבשה סופית ב-1926 על ידי הסעודים. האמיראט החדש נאסר לכל נוכחות יהודית.

תקופת החלת השלטון הבריטי על פלשתינה מערבית ומזרחית מתאפיינת בהגירה יהודית רבה ושיפור המצב הכלכלי בזכות התופעה. במקביל החל משנות ה-20 מתגברת "הגירת עבודה" המונית של ערבים מסוריה ומצרים. הערכות שונות מדברות על טווח רחב של 20-200 אלף מהגרים כאלה מתחילת המנדט הבריטי עד סיומו. בחלק מהתקופה הגירה ערבית אל ארץ ישראל / פלשתינה עלתה מהותית על הגירה יהודית,[2][11] אך קשה לקבוע מספרים מדויקים. תרומה זו הביאה להגדלת אכלוסיה ערבית מוסלמית בשיעורים שבין 2% בהערכה נמוכה ל- 20% בהערכה הגבוהה.

החל מ-1946 הפך האמיראט הטראנס-ירדני לממלכת טראנס-ירדן ההאשמית (ששמה הוחלף לירדן לאחר זמן קצר). ב-1948 השתלטה ירדן גם על הגדה המערבית של ירדן (יהודה ושומרון) בתום מלחמת 1948. עם החלפת האכלוסיות בין יהודים וערבים במזרח התיכון 1947-1967 הפכה ירדן, יחד עם הגדה המערבית לביתם של רב האכלוסיה הערבית פלשתינית בכלל ושל רב הפליטים הפלשתינאים בפרט. לאחר מלחמת ששת הימים השתנה הדבר, ואף כי רבים ביהודה ושומרון נושאים עדיין דרכונים ירדניים, ירדן כבר לא כוללת בתוכה את רב הערבים פלסטינים. עקב מתן אזרחות לפלסטינאים בירדן האכלוסיה הערבית המקומית, ההיג'אזית והפלסטינאית התערבבה במידה רבה וכיום מזהים עצמם כבר רב תושבי הממלכה כ"ירדנים".

לעומת הגדה המערבית של ירדן, בחבל עזה התקיים שלטון אוטונומי פלסטינאי מסויים תחת חסות מצרית, אשר בוטל על ידי נשיא מצרים נאסר ב-1959. במהלך התקופה לא ניתנו לערביי בעזה דרכונים מצריים, אך גם לאחר ביטול ממשלת כל-פלסטין בעזה לא ניתנה להם אזרחות מצרית, מה שגרם לבידודם יחסית לניסיון שילוב ירדני בגדה המערבית. למעשה עד עצם היום הזה מתקיים בידוד זה בצורה זו או אחרת. 

דגל הרשות הפלסטינית (דגל אש"ף) ודגל ממלכת ירדן ההאשמית, מבוססים על דגל המרד הערבי (1916-1918) וכמעט זהים לדגל הבעת' הפאן-ערבי כמו גם לדגלי רפובליקה ערבית של מערב סהרה, איחוד האמירויות, סודאן וכווית. הצבעים לבן ושחור מסמלים את צבאו של מוחמד, כאשר השחור אומץ בהמשך על ידי החליפאת של עבאסידים והלבן על ידי צבא האומה-יאד; הצבע האדום מסמל את חליפאת האלמורביד והאלמוהד בצפון אפריקה ואנדלוסיה; הירוק את צבע האסלאם של חליפאת פאתימידים. בדגל ירדן נוסף הכוכב של אוצרי מכה - בית המלוכה ההאשמי.
 
לסיכום, האכלוסיה הערבית פלסטינית בחלקה בעלת שורשים בני מאות שנים בארץ ישראל, ובפרט האכלוסיה הערבית נוצרית, שהיא כעשירית מסך האוכלוסיה הפלסטינית כיום, ותולדותיה נפרסים אל התקופה צלבנית ואף בינזטית. מקורה של אכלוסיה זו בעיקר בשבטי הערבים הע'סנים, עם מעט יוחסין מהנבטים, האכלוסיה הביזנטית - נוצרית ואף שרידיהם של הצלבנים. 
 
לעומת הפלסטינים הנוצרים, האכלוסיה הערבית מוסלמית בקרב הפלסטינים מגוונת מאוד בשורשים שלה וסדר גודל של מחצית או אף יותר מהיוחסין שלהם במגיע ממהגרים מוסלמים בני העדות השונות, שהגיעו לארץ ישראל במהלך מאות 19-20 ממצרים, סוריה, בוסניה וצפון אפריקה. מהגרים אלה התיישבו בשפלת החוף והגליל או התערבבו בקהילות מקומיות של ערבים מוסלמים, שחיו כאן במהלך השלטון העותומאני. יתר מחצית מהיוחסין של ערבים פלסטינים מוסלמים בא משליטים מוסלמים ושבטי הבדואים, אשר היגרו לאזור במהלך כיבושי האיסלאם (מאות 7-8 לספירה), ולאחר תבוסתם של הצלבנים (המאה ה-13 לספירה) כמו גם מיהודים ושומרונים, אשר התאסלמו במהלך ימי הביניים והשלטון העותמאני ועברו תהליך של "התסערבות" באזור יהודה ושומרון של כיום.
 
(פורסם מרץ 2010, עריכה סופית: מרץ 2015)
 
מקורות:
1. יורם צפריר, ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, יד בן צבי, תשמ"ח, כרך א ע"מ 288.
2. רבקה שפר ליסק, 2009. גלי החדירה של הערבים והמוסלמים לארץ ישראל.
3. Afaf Lutfi al-Sayyid Marsot, Egypt in the reign of Muhammad AliUniversity of Cambridge, 1983
4. Joel Beinin (2001) Workers and peasants in the modern Middle East Cambridge University Press, ISBN 0521629039 p 33
5. Joseph Schwarz, translator Isaac Leeser, A Deive Geography and Brief Historical Sketch of Palestine, A. Hart, Philadelphia, 1850 p. 399
6. ל.אבנרי, היסטוריה של חוסר בעלות. הוצאת יד טבנקין, 1980 (הוצאה באנגלית 2009).
7. B.Kimmerling, J.S.Migdal in The Palestinian People - a history. p.37. "Haifa, for example, which was little more than a fishing village (less than 1,000 people; some estimates are as low as 200) in 1830, had a population of 3,000 by 1850."
8. E.Epstein, The Druzes of Palestine. Jour. of Royal Centr. Asian Soc., Jan.1942. Vol 29:1:59-63
9. Alexander Shloch, 1985, p. 503.
10.  DellaPergola, 2001, p. 5.
11. F.Gottheel, The Smoking Gun - Arab immigration into Palestine 1922-1931. ME Forum 2003

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל blueshark09 אלא אם צויין אחרת