00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

תודה לך, לימור לבנת

במוסף "שבעה ימים" בסוף השבוע האחרון התפרסם תחקיר על מערכת החינוך שעורר בי רגשות ישנים.
 
במשך שמונה שנים עבדתי כמורה בתיכון. זה תמיד היה מעורר תגובות בשיחות סלון. איך זה שאתה מורה? איך זה ללמד תלמידים בתיכון? איזה יופי שאתה "מתנדב" לעבודה כזו. האמת שהגעתי להוראה במקרה - נרשמתי ללימודים לקראת תעודת מורה דרך במכללת בית ברל והיה צריך לשלב את זה עם אחד המסלולים האקדמיים, אז אמרתי שאם אני כבר עושה תעודת מורה דרך, אז גם שתהיה תעודת הוראה על הדרך.
 
למדתי ארבע שנים בבית ברל וקיבלתי עבודה כמורה להסטוריה ואזרחות בתיכון. במשך השנים גם לימדתי במגמת לימודי ארץ ישראל, הייתי גם רכז טיולים של בית הספר, חינכתי כיתות, ליוויתי משלחות לפולין ועשיתי עוד תפקידים בבית הספר.
 
את העבודה עם התלמידים אהבתי, למרות שהיו רגעים קשים. היה בעבודה אתגר, לראות תהליך למידה של תלמידים, ללוות אותם להצלחות וגם לעיתים לכשלונות, ללמוד איך להתגבר על בעיות.
 
עבודת המורה היא עבודה קשה מאוד - הוא נמצא בתווך בין שלושה גורמים שלוחצים עליו לכיוונים מנוגדים: תלמידים-הנהלה-הורים. מה שלא יעשה, יחטוף ביקורת מאחד הכיוונים.
 
הבעיה הקשה של מערכת החינוך כיום אינה התלמידים אלא היעדר הגיבוי של המערכת להחלטות המורה, בעיקר אם הוא מנסה לעמוד על קיום הכללים וההחלטות של ההנהלה ושל המערכת. המערכת מפחדת מתגובת ההורים ולכן חוששת לקיים את ההחלטות שלה עצמה. הורים ותלמידים שמודעים לחולשת המערכת יודעים לנצל אותה לטובתם.
 
הורים רואים היום פחות ופחות את הילדים שלהם. הקריירות והתארכות שעות העבודה גרמו לכך שהורה מקיים קשר משמעותי עם הילד בערך 20 דקות בממוצע. 20 הדקות האלה לא כוללות בהייה משותפת בטלויזיה. ההורים מנסים לפצות על היעדר הקשר עם הילדים על ידי כך שהם מנסים להיות החברים של הילדים שלהם, ונוטשים את התפקיד החינוכי, שכולל הצבת גבולות לטובת תפקיד החבר הטוב. הנזק החינוכי שנגרם לילדים מחוסר הגבולות הוא אדיר, ומתבטא גם אחר כך בתופעת האם המתקשרת למ"פ בצבא לשאול מדוע הילד שלה כבר שומר שעה וחצי בעמידה ולא באו להחליף אותו.
 
 כמובן שיש כאן הכללה ועדיין רוב התלמידים הם בסדר, אבל כרגיל המיעוט הצעקני נותן את הטון.
 
פעם תלמידה שלי נתפסה מעתיקה בבחינה שכבתית ע"י מורה אחרת - כל חומר הלימודים היה אצלה מתחת לדפי הבחינה. המורה פסלה לה את הבחינה והוציאה אותה מהכיתה. תוך פחות משעה התייצבו ההורים שלה בחדר המנהלת, ואיימו על בית הספר בתביעה ובהגשת תלונה למשרד החינוך על הפגיעה בילדה. תלמידה אחרת אמרה לי "אם אבא שלי היה שומע שהעתקתי בבחינה הוא לא היה בא לבית הספר, הוא היה אומר לי - אל תבואי הביתה בכלל". בכל מקרה, לאחר האיומים נדרשתי לקיים לתלמידה בחינה חוזרת בנימוק שגם לתלמידים מעתיקים מגיעה הזדמנות שניה - ממש כיפוף כללים יצירתי. פעם הגיע לבית הספר אב של תלמיד, שהיה בתפקיד בטחוני בכיר, ודרש להעלות לו את ציון הבחינה בהסטוריה. כמובן שהעלו את הציון, תוך עקיפת המורה, למרות שלא היה בסיס כלשהו להעלות את הציון.
 
מורים מפחדים להודות כי בכיתה שלהם יש בלגן ושהם מבלים את רוב זמן השיעור בהשתקת הפרעות. תרבות השקר גורמת לכך שמורה שיודה בכך יחשב מורה "לא טוב" ו"לא פופולרי". מורים ששומרים בהפסקות ונתקלים באלימות של תלמידים מעדיפים לעשות את עצמם כאילו לא ראו בגלל הפחד מתלונה או מתגובת ההורים.
 
תחת שלטונן של לימור לבנת והמנכ"לית המחוננת שלה, רונית תירוש, נפגע מעמד המורה באורח אנוש. לבנת יצאה עם רפורמת דברת, שבה הושיבו כלכלן, שמעולם לא למד חינוך ולא עמד מול כיתה ואמרו לו - "שפר את המערכת". התחילו לדבר על תפוקה, כאילו שבכיתה מתנהל פס יצור שצריך להפיק תוצרים לפי משקל. מדי יום התפרסמו הגזירות הצפויות כולל פיטורי מורים.  זכור לי הראיון עם רונית תירוש, שבו היא אמרה - מה אתם רוצים, אנחנו מפטרים רק את המורים הגרועים במערכת, אלה שפוגעים בתלמידים ובבית הספר. הרפורמה נזרקה אחר כך לפח כמו הרבה תכניות של משרד החינוך, אבל אני החלטתי שזה הזמן לקפוץ מהספינה הטובעת.
 
באותה שנה, ב-2004, החלטתי שאין לי עתיד במערכת החינוך. המצב נראה כמדרדר מדי שנה ולכן ב-2005 נרשמתי ללימודי ערב במשפטים. ירדתי לחצי משרה, לימדתי עד שעות הצהריים ובשעות הערב ישבתי ללמוד, לעיתים עד השעה 22:00. ב-2006 עזבתי את בית הספר והתחלתי עבודה בטרום-סטאז` במשפטים והיום אני נמצא בסטאז`. מיותר לציין שאני מרויח כמתמחה יותר מכפול ממה שהרווחתי כמורה.
 
תפקיד המורה נתפס כיום כאיזו "שליחות", שבעצם האמירה מובלע הרעיות שמדובר בעצם ב"התנדבות". אתה לא ממש מקבל כסף על עבודתך, והתלוש מגיע לקצת מעל לשכר המינימום בסוף החודש. מיותר לציין שהעבודה לא נגמרת בשעה 14:00 - הורים מתקשרים, יש מבחנים, ישיבות, כינוסים, טקסים, ימי הורים ועוד, שעליהם מורה לא מתוגמל כלל. פעם התקשר אלי תלמיד בשבת ב-14:00 לשאול אותי לגבי הבחינה ביום ראשון. אמרתי לו שזה לא מנומס להתקשר למורה ב-14:00 ביום שבת, והוא ענה לי - "מה אתה רוצה, עכשיו קמתי". בשלב מסוים נתתי לבית הספר רק את מספר הפקס שלי, שיפסיקו להטריד אותי.
 
אני לא מתחרט על השנים שבהן עבדתי כמורה, לדעתי הן תרמו לי נסיון רב בעבודה עם אנשים, בידע, בתיאוריות חינוכיות וחברתיות ולמדתי הרבה דברים על עצמי. העמידה מול אנשים הוסיפה לי בטחון, שגם היום מסייע לי בעבודה.
 
בכל מקרה, לימור לבנת, רציתי להגיד לך תודה שדחפת אותי החוצה מהמערכת. שמעתי שהתמנית לאחרונה  להיות שרת התרבות. מעניין איך מי שהתגאתה שהצליחה בתפקידה למרות שלא עשתה בגרות והתאפיינה בעיקר בחוסר תרבות מתמנה להיות שרת תרבות...

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת