00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

התעלפויות

 

עוֹלָם, אַתָּה מַעֲבִיר רַעַד בְּגַבִּי

עוֹלָם, אַתָּה חָזָק

עוֹלָם, אַתָּה חָזָק כְּחוֹקֶן

אַתָּה מַעֲבִיר רַעַד בְּגַבִּי.

 

(מאיר ויזלטיר, "פנים וחוץ")

 

 
אני זוכרת את היום הראשון שלי בבקו"ם. חרדה עצומה מול הבלתי נודע, לכודה בין מאות בנות נרגשות, ריחות של בשמים וזיעה, מה יהיה מה יהיה.
באוטובוס  שלקח אותנו לתוך הבקו"ם התעלפתי בפעם הראשונה.
לא יכולתי יותר, ופשוט עצמתי עיניים, והגפתי את תריסי התודעה.
הרגליים שלי התקפלו מאליהן, נפלתי לתוך מרבד רך של נשים קטנות ומודאגות.
התעוררתי  לתוך ים של פנים סקרניות. מה קרה לך, את חולה? לא, כלום. סתם. היה לי שחור בעיניים.
אבל לא אמרתי להן שאני הזמנתי את השחור הזה.
 
מאז למדתי להתעלף ברגעים שבהם המציאות חדרה חזק מדי לתוכי.
ואולי כדאי לחזור עוד יותר אחורה, להתעלפות הראשונה שלי.
 
הייתי בת עשר. יצאנו לביקור כיתתי בבית-הכנסת הגדול בעיר. אני זוכרת שהופתעתי לגלות בית כנסת גדול ומרווח, בניגוד לבית הכנסת השכונתי המחניק שלנו, שאליו עולים לגטו הנשים במדרגות רעועות, ואף פעם אין מקום לשבת והעיניים נצמדות אליך ושופטות, הזקנות בשורה הראשונה הן אלוהים בכבודן ובעצמן או לפחות העוזר שלו, בודקות את אורך החצאית וכיסוי הראש בעיניים מצומצמות. להיות הבת של ההורים שלי היה לי לרועץ. חוזרים בתשובה נחשבו לחיקוי עלוב ומעמידי פנים נטולי אילן יוחסין.
אחרכך כשהתפילה מתחילה הן היו נשענות על המעקה ומהנהנות ורועדות ובוכות.
ואני נחרדתי מההתרגשות העזה שלהן, האחרות היו יושבות מאחור ומתבוננות בציפורניהן וחושבות על ארוחת הצהריים ומתי יהיה אפשר לרדת בחשאי למטה, אל העולם האמיתי. בינתיים עצרתי את נשימתי מול הריח המהביל של זיעה חדשה ובשמים וריח גוף ישן.
לפעמים הייתי ניגשת לפינה, עותדת על קצות אצבעותי ומנסה לתפוס זוית טובה למקום התפילה האמיתי. המון גברים בשחור ולבן, שורות ספסלים, ספר תורה, לא זוכרת יותר מזה.
 
אני חושבת שאת נטייתי להתעלפויות התחלתי כבר שם.
השהות בעזרת הנשים הייתה לי קשה מנשוא. הייתי מעלימה את עצמי לתוך חור שחור וזהו. עפה משם בכנפיים פרושות, משאירה את בית-הכנסת הרחק מתחתי.
 
אבל ההתעלפות הראשונה, כפי שכבר אמרתי, ארעה בבית הכנסת הגדול. מה הפחיד אותי שם? אני לא זוכרת דבר מהביקור ההוא, רק את המעקה. מעקה עץ כהה, בוהק ודביק ממגע של אלפי ידיים מיוזעות, שמשאיר ריח מתכתי על העור, וחור ענק בבטן. כשהתעוררתי ראיתי את העיניים המודאגות של המורה חיה תלויות מעל הפנים שלי..
איפה ארוחת העשר שלך, דרשה לדעת.
אין לי.
אמא שלך לא הכינה לך?
לא.
בשפתיים קפוצות היא משכה אותי לפלאפל השכונתי הסמוך. טרפתי מנה שלמה בתאבון.
הצבע חזר לך לפנים, היא קבעה.
תגידי לאמא שלך שילדים צריכים ארוחת עשר! ואל תגיעי יותר לבית-הספר בלי אוכל.
נשארתי עם תחושת אשמה דקה, אמא הפסיקה להכין לי את הכריכים כשראתה שהם היו חוזרים שלמים בשקית הבייתה.  לא יכולתי להסביר למורה שהתעלפתי בגלל המעקה.
 
בתקופת השירות הצבאי התעלפתי עוד פעמיים , פעם בטקס כלשהו ופעם בשיחה עם רס"ר הבסיס. גלשתי לתוך אובדן ההכרה כמו לתוך שינה מתוקה והמראתי. עפתי מעל לבסיס הרחק הרחק מעל צבר הצריפים השטוחים והחומים של צריפין, מעל צומת מסובים לכיוון תל-אביב, ונחתתי מעדנות למול עשרות עיניים מודאגות.
 
מאז לא התעלפתי יותר. מצאתי דרכים אחרות, יצירתיות יותר להתנתקות.
 
ותודה לשרה על ההשראה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

95 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת